הסופרת עופרה עופר אורן: "אין בי שמץ נוסטלגיה. העבר שלי היה מכאיב מדי"
הסופרת עופרה עופר אורן: "אין בי שמץ נוסטלגיה. העבר שלי היה מכאיב מדי"
עופרה עופר אורן, הסופרת זוכת ספיר, מוציאה ממואר חדש על ילדותה והפגיעה המינית שעברה. היא רואה בשמחת החיים שליוותה אותה גם בתקופות הקשות את הנכס הגדול שלה. תמיד מעדיפה להיות בבית ליד המחשב או על הכורסה, רק אל תציעו לה לנסוע לחו"ל. חולמת שהיא גרה ליד הים ומריחה את הגלים, ודווקא בשעות הלילה היא הכי רעננה וצלולה
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במקום הרגיל שבו אפשר למצוא אותי כמעט תמיד: בבית, ליד המחשב, עוד מעט על הכורסה עם ספר קריאה או רקמה. לא אוהבת לצאת מהבית. לא אוהבת לנסוע לחו"ל. מזדהה עם המשורר והסופר הפורטוגלי פסואה שכתב: 'אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע'".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבוקר, על האי שבין המטבח ופינת האוכל, עם העיתון, באדיקות. מנסה להתאושש מהיקיצה. אני אדם של לילה, ככל שהשעה מתאחרת, כך אני נעשית רעננה וצלולה יותר".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"לא שותה בירה. גם כשגרתי בנעוריי בלונדון, כשנהגנו לחמוק מבית הספר באמצע יום הלימודים ולהסתתר בפאב הסמוך, הזמנתי תמיד סיידר אלכוהולי, וזה מה שאשתה בפגישה עם וויליאם שייקספיר. מאז ומתמיד אני סקרנית לגלות את סוד זהותו, והסקרנות גברה מאז שתרגמתי את מחזור הסונטות שכתב בספר 'מהיפים מכל נתבע המשך'. הייתי שואלת אותו הרבה שאלות, למשל אם ביסס את 'המלט' על הבן ששכל, מי היתה האישה כהת העור שהתאהב בה והאם העלה בדעתו שיותר מארבע מאות שנים אחרי מותו ימשיכו לקרוא ולהעלות את מחזותיו בשפות שלא הכיר".
על מה את עובדת עכשיו?
"כמו תמיד, כותבת. לא ששה לשתף פרטים על היצירה המתהווה. עכשיו צריכה להתמקד בספר החדש, ממואר בשם 'בדולח וסכינים', ולייחל שיגיע ללבבות של רבים. אני כותבת כבר עשר שנים את הבלוג שלי, 'סופרת ספרים'. במלחמה התנדבתי קצת לארגן בגדים שנתרמו למען העקורים. החברה האזרחית הישראלית התגלתה במיטבה, אבל כל ההתנדבות ההיא איפשרה לממשלה להמשיך לא לתפקד. מצד שני, מה היה עולה בגורלנו אלמלא האחווה והעזרה ההדדית שהציבור גילה?".
מה השריטה שלך?
"אני ממש אפס מוחלט בכל מה שקשור בחשבון, אפילו בפשוט ביותר, עד כדי כך ששוב ושוב טעיתי במניין הספרים שכתבתי. כשהפצרתי פעם באריק, בן זוגי, שנלך ביחד ללמוד לרקוד ריקודים סלוניים, הוא הסכים 'בתנאי שתצליחי ללמוד חשבון ברמה של כיתה ד''. הוא ידע שאין סיכוי שזה יקרה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לכתוב כאילו שאף אחד חוץ ממני לעולם לא יקרא את הדברים".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"שעות הצהריים המאוחרות עד הערב מוקדשות לנכדים. אלה זמנים של שמחה גדולה, ממש 'ילדותי השלישית' והמשופרת. מרתק לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם ולהיווכח שכל אדם נולד עם קווי אופי ואישיות שרק מחכים להתפתח ולהשתכלל".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"בימים אלה הייתי רוצה כוח־על שיאפשר לי להשפיע על התודעה של מי שטועים בעיניי טעויות הרות גורל. לא תמיד אני נחרצת בדעותיי, אבל יש דברים שאני בטוחה בהם לחלוטין. אני רואה אנשים לא ראויים בעליל שרבים נוהים אחריהם, ונחרדת. הלוואי שהייתי יכולה לשנות באחת את דעותיהם של אותם שוגים".
למה או למי אתה מתגעגעת?
"אין בי אף שמץ של נוסטלגיה. העבר האישי שלי היה מכאיב מדי — בממואר 'בדולח וסכינים' סיפרתי על ילדותי, על הפגיעה המינית שעברתי במשפחה ועל השפעתה על חיי, עד שהכרתי את אריק. אבל אולי, קצת, לעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, לשנות השישים, כשהאמנו שהאנושות למדה את הלקח, ושמעכשיו בני האדם מעדיפים 'לעשות אהבה, לא מלחמה'. אומנם גם אז התחוללו מלחמות איומות ולא צודקות, אבל האשליה היתה נוכחת יותר, והרוע הודחק או הוסתר טוב יותר, לעומת התקופה הנוכחית שבה פרץ שוב במלוא כיעורו המזוויע".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"יש לי חלום לילי חוזר, שבו אני סוף סוף גרה ממש קרוב לים, רואה אותו מהחלון או מהמרפסת, מרגישה אותו, שומעת את הגלים, מריחה אותם. ייתכן שזה נשאר לי מהילדות ביפו, שם גדלתי עד גיל 10".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"כמו כולם, נדמה לי, הייתי שמחה להוריד איזה חמישה ק"ג ממשקלי".
על מה יש לך רגשות אשם?
"בהמשך לשאלה הקודמת — על בולמוסי אכילה, חיסול פה ושם, של טבלאות שוקולד שלמות. את האשמות האחרות, אלה שהן כבדות משקל יותר, לא אשתף".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"הילדים שלי, כמובן. שניהם משוש נפשי, שניהם מדהימים אותי ביכולות שלהם. גם הנכדים, אבל הם כבר לא כל כך הישג שלי. אולי בעצם גם לא הילדים, אז הספרים. וגם, היכולת שלי לצאת ממעגל הסבל, לחיים של משמעות, אהבה וקרבה".
מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"כשדיברו על 'הצבא הכי חזק באני לא יודעת איפה', אף פעם לא הבנתי ואף פעם לא האמנתי. כלומר: פחדתי לפני, בזמן, ואחרי 7 באוקטובר. אני דור שני לשואה. הפחדים שלי נחשבו תמיד כחרדות בעיני הסובבים אותי, ב־7 באוקטובר כולנו נוכחנו שהפחדים האלה לא תלושים מהמציאות. הם לא חרדות ולא נובעים מאיזו בעיה נפשית שאפשר אולי לתקן אותה".
מקום המפלט שלך בימים אלו?
"תמיד — קריאת ספרים. וכתיבה".
מה עושה אותך מאושרת או מתי היית הכי מאושרת?
"כשכל הילדים והנכדים ואריק לצידי. וזה קרה בזמן הטקס שבו קיבלתי את פרס ספיר. האושר היה כפול ומכופל: הם איתי, שותפים להישג, וכמובן — ההישג עצמו".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אני חושבת שמה שחסר עכשיו לכולנו: הוודאות והידיעה שיש לנו מנהיגים שדואגים לנו, לא לטובתם האישית. וכמובן שהחטופים יחזרו כבר, כולם. עכשיו".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"שמחת החיים, שהיתה לי תמיד, אפילו בימים הכי קשים, וכישרון הכתיבה שלי".
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
"אולי שחקנית. למדתי שנתיים וחצי בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, במגמת משחק. התגרשתי, היה לי ילד בן 8, התחום היה תובעני ודרש התמסרות טוטלית שלא יכולתי לאפשר אותה לעצמי. אבל אני חושבת שגם לא הייתי מוכשרת די הצורך. הייתי עצורה ומסובכת בתוך עצמי. האם השתחררתי מאז? אין לדעת. וגם אין צורך. טוב לי במקום שבו אני עכשיו".
עופרה עופר אורן
• גיל: כמעט 73. עוד כחודשיים.
• מקום מגורים: קריית אונו
• מצב משפחתי: נשואה בשלישית, שני ילדים, סבתא לשישה • סופרת, משוררת, בלוגרית ועורכת. זוכת פרס ספיר לשנת 2023 על "מה קרה להגר באילת" (כנרת). עכשיו ראה אור ספרה החדש "בדולח וסכינים" (עם עובד)
