"להיות אמא לילד חטוף זו אימה שצריך להישיר אליה מבט"
"להיות אמא לילד חטוף זו אימה שצריך להישיר אליה מבט"
יוצרת הטלוויזיה והתסריטאית המוערכת דקלה קידר חוזרת עם עונה חדשה של “בואו לאכול איתי”. את העצות הטובות לכתיבה היא קיבלה מארי פולמן ומאמא שלה. היא עוברת למצב של רילוקיישן רגשי בכל מקום שנעים לה בו, למדה להצניע חלקים מהאמת לטובת הישרדות יומיומית, מתגעגעת לסבא וסבתא שלה ולחצר שלהם במושב, ומוצאת מפלט בריאליטי שידוכים בנטפליקס
דקלה קידר
גיל: 49 בעוד שבועיים • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: גרושה. אמא לשלוש בנות: נעמי, אלונה ואביגיל • סופרת ותסריטאית. יוצרת הסדרה "שעת אפס" שזכתה בפסטיבל קאן בפרס הסדרה הטובה ביותר. כותבת את הטקסטים של שי אביבי בתוכנית "בואו לאכול איתי" שעונתה השמינית תעלה ב־14 ביולי בכאן 11
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבית על ההרים בקפריסין. בריחה קצרצרה שנקבעה בתוך תקופה מורכבת, מתוך החלטה ‘שיהיה משהו לחכות לו’”.
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
“קפה שחור נטורל, בכמויות שקשה לי להודות בהן”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“הייתי רוצה חיים שבהם יש יותר זמן ופניות לפגוש את כל מי שאני אוהבת ומתגעגעת. סבא וסבתא שלי, למשל, היו אלה שהייתי רוצה לשבת איתם לקפה בחצר שלהם ברמות השבים, מושב שהם הקימו כחלוצים”.
על מה את עובדת עכשיו ובחודשים האחרונים של המלחמה?
“השאלה הכי מלחיצה בשפה העברית. נסכם בכמה פרויקטים בשלבים שונים של כתיבה שאני מאוד מקווה שיושלמו בשנה הקרובה. בכל מה שעשיתי מאז אוקטובר — הכתיבה הקומית ל’בואו לאכול איתי’ (שתעלה ב־14 ביולי בכאן 11 — מנ”ש), וגם ללמד סטודנטים בסם שפיגל ובבצלאל, חלקם חברים או משפחות נרצחים וחטופים, מפונים, מגויסים למילואים, כיתות מעורבות של יהודים וערבים — העמיד לא מעט אתגרים ועורר בי הרבה שאלות, ואפס תשובות”.
מה השריטה שלך?
“מבחינתי אין לי שום שריטה. עם זאת, במהלך 49 שנותיי למדתי שהסביבה תופסת כשריטות את חוסר היכולת שלי לסגור דברים (פיזית — מגירות, פקקים), או את הנטייה שלי לקבוע דברים חופפים ולבטל ברגע האחרון. עולם מוזר”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“על כתיבה מנתן שחם: אף פעם אל תגידי ‘מה רצית להגיד’ בסיפור. כל קורא יהיה חכם יותר ממך. ומארי פולמן על תחקיר לפני כתיבה: קודם תכתבי כמו שאת מדמיינת ואחר כך תבדקי ותתקני. ולחיים, מאמא שלי: הזבל של אחד הוא הזהב של האחר. בעצם זה גם על כתיבה”.
איך אתה אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
“כבר כמה עשורים ששישי בצהריים הוא ככל יום אחר, אבל בשנות השמונים והתשעים אהבתי לעבור על מודעות דרושים בעיתון, ולחשוב דרכן מה אהיה כשאהיה גדולה”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“להצליח להירדם מתי שאני רוצה. וכן, יש פלח אוכלוסין שמסכים איתי שזה כוח־על”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“נדמה לי שניל גיימן אמר שכתיבה היא בעצם לשקר בצורה האמינה ביותר. כך שלמעשה עשיתי מהדבר הזה מקצוע. להיתפס בשקר זה הגיהינום בשבילי, ולכן למדתי להצניע חלקים מהאמת לטובת הישרדות יומיומית, כך שאוכל להמשיך להחזיק מעצמי אדם ישר ונהדר”.
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“בעיקרון, כל מי שהיה סקסי בעיניי (מסוג שחקן, זמר, סופר) התגלה כבנאדם די חרא. אז לא עולה לי שום שם”.
למי את מתגעגעת?
“לסבא ולסבתא שלי, כל אחד מהם בנפרד, וגם ביחד. לשבת איתם כל אחר הצהריים על כיסא נוח מתחת לעץ הפקאן עם כוס קפה ושוקולד ‘מר’, ולהקשיב ביחד לחדשות בטרנזיסטור. במשק שלהם עץ הפקאן היה ליד הלולים. הם היו חקלאים”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“כמעט בכל מקום שנעים לי בו אני אוטומטית עוברת למצב רילוקיישן רגשי שכולל תוכנית פעולה: מתי נעבור, איפה הבנות ילמדו, ואיפה אני אעבוד. זה יכול להיות קיבוץ, עיר גדולה בעולם, גם עכשיו אני רגשית עמוק ברילוקיישן לבית הזה בהרי קפריסין”.
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“על דברים שבאותו רגע מרגישים כמו פתרון גאוני לבעיה ענקית. למשל, ‘מייבש כביסה אישי’, שמתקפל לגודל ספר ואפשר לייבש בו פריט אחד. וגם קופסה אישית לכריך אחד, פתרון לקופסאות מרובות התאים והמסורבלות לבית הספר”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“להיות יותר אופטימית. לא ללכת לתרחיש הגרוע ביותר באופן אוטומטי. לגבי הופעה חיצונית, בואי לא נתחיל”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“שאני לא תמיד זוכרת את שנת הלידה של הבנות שלי, ושאין סיר על האש בכל פעם שהן רעבות. ובגדול, על כל דבר שקורה במדינה: הממשלה. החטופים. הצפון. הדרום”.
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
“שפיצחתי את ההתנגדות של הבנות שלי לסירוק כינים. שאלתי: מה הכינים עושות על הראש? אוכלות. ומה עושים אחרי שאוכלים? ובכן, מרגע שהן הבינו שעושים קקי על הראש שלהן, נפתרה הבעיה”.
מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
“מאז אוקטובר אין ספק שהדבר שהכי מפחיד אותי הוא להיות אמא לילד שנחטף. זו האימה. וזה פחד שאפילו קשה להרשות לעצמך להרגיש אותו במלואו, כי זה בלתי נסבל, במובן העמוק של היכולת להכיל סבל. ובדיוק בגלל זה רודפת אותי המחשבה שאם יכולנו כולנו להישיר מבט לאפלה הזו ולהרגיש באמת, כל החטופים היו משוחררים עכשיו. אני עצמי משתדלת לא לתת לעצמי לברוח משם ולפחד. זה דבר פנימי מאוד. אישי מאוד. ובכל זאת, באיזשהו מקום אני מרגישה שזה הכי הרבה שאני יכולה לעשות כדי לא להשאיר אותם לבד”.
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
“הריאליטי ‘האהבה היא עיוורת’ בנטפליקס”
מה עושה אותך מאושרת?
“רגעים קטנים שבהם קורה דבר שהוא מעבר לציפיות שלי: כשפתרתי משהו בסיפור, והוא פותר גם בעיות אחרות. כשייחור נקלט באדמה אבל מוציא פתאום פריחה. כשמשהו שאמרתי או עשיתי בלי להתכוון מתגלה כמשמעותי עבור אדם אחר”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“זמן. או יכולת מפותחת יותר לנהל אותו”.
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
“סקרנות וכנות. המחשבה שאחד מהשניים יאבדו או יקהו מפחידה אותי”.
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
“כשהם יודעים שזה לא אישי אם נעלמתי”.
מי הם היוצרים אהובים עלייך?
“אסטריד לינדגרן ואריך קסטנר, נטליה גינסבורג ואלזה מורנטה, האחים דרדן וקופולה”.
אם לא היית כותבת מה היית עושה?
“ממציאה ג'וב שבו אוכל לספק לכל אדם, בכל נקודה בארץ ובעולם ובכל רגע נתון, מידע על האוכל הכי טעים שיש בסביבתו”.
