מיקי זוהר, אולי תראה את הסרט קודם?
מיקי זוהר, אולי תראה את הסרט קודם?
השר מיקי זוהר נכנס למשרד התרבות עם גישה נקמנית וכוונה לצנזר כל מה שמדיף ריח של ביקורת על המדינה. מעבר לאבסורד של שר תרבות שמתנגד לתרבות, אם במקום לפסול ישכיל לנהל דיאלוג עם היוצרים והצופים כולם ירוויחו מכך, אפילו הוא
עם כניסתו לתפקיד עשה שר התרבות והספורט מיקי זוהר את הטעות שלמד ממירי רגב, שכיהנה בתפקיד מ־2015. רגב נכנסה לתפקיד עם זעם ונקמה. היא לא אהבה תרבות, לא אהבה את אנשי התרבות והמשיכה במשרד את תפקידה הצבאי כצנזורית ראשית. זוהר מיישר איתה קו. הוא הצהיר ש"יצירות הפוגעות במדינה לא יזכו למימון במשמרת שלי", והודיע שיפעיל נוהל על פיו יחתמו "לא לפגוע בשם המדינה כדי לזכות במימון. לא יקרה מצב שסרטים שמוציאים את דיבת ישראל יקבלו מימון".
זה כמובן אבסורד ששר התרבות לא רוצה תרבות. אך מעבר לכך זוהר מפספס הזדמנות להיות קול שונה במשרד, קול שאפילו טרופר חשש להשמיע. קולנוע, עלילתי או תיעודי, הוא אמנות פרשנית. לאף סרט, שאינו סרט תעמולה, אין אמירה אבסולוטית. כל פרשנות, כל מסר, הם קריאה סובייקטיבית של הצופה, ולא של היוצר. לכן סרטים מעוררים כל כך הרבה אמוציות. זו גם הסיבה שסרטים מעליבים כל כך הרבה צופים. אנשים תמיד נעלבו מסרטים. למה? כי הם מעוררי רגש והזדהות ולכן הקהל נוטה לפרש כל דמות כאילו היא מייצגת אותו, ואם הדמות מאכזבת, הקהל זועם — לא עליה, על הסרט ויוצריו.
אם זוהר מוסת על ידי תועמלני ימין שטוענים שסרט כזה או אחר מכפיש את המדינה, חובתו של השר היא קודם כל לצפות בסרט. ואז הוא יגלה שברוב מוחלט של המקרים, לא דובים ולא יער. הדבר היחיד שיכול להכפיש את המדינה הוא הכותרת בתקשורת הבינלאומית ששר התרבות הישראלי צינזר סרט או קנס את יוצריו ודרש מהם להחזיר את המימון כי הסרט — שאותו לא ראה — פגע ברגשותיו. זו ההכפשה וזו הדיבה. לא הסרט.
רגב נפלה בזה שוב ושוב. מישהו ממקורביה הלשין לה ש"פוקסטרוט" הוא סרט שמכפיש את חיילי צה"ל, והיא האמינה לשוטה הזה ויצרה סביב הסרט סקנדל בדוי, שהפך אותו לאחד הסרטים הכי מהוללים של הקולנוע הישראלי בעולם. לו היתה צופה בסרט, ומתוודעת לדמותו של הבמאי, שמוליק מעוז, לוחם שריון שסוחב טראומה משירותו הצבאי, היא לא רק היתה מתפעלת לגלות סרט יוצא דופן באיכותו האמנותית, אלא סרט ציוני להפליא, שמציג את הטרגדיה של החיים בישראל, כחיים של שכול וטראומה.
לו יטרח זוהר לצפות ב"H2: מעבדת השליטה", אחד משני סרטים שהוא מנסה להילחם בהם כעת (לצד "שני ילדים ביום" של דוד וקסמן), הוא יגלה סרט ציוני להפליא, לא שמאלני בכלל, שמספר את תולדות הרחוב שמוביל אל מערת המכפלה בחברון, ממאורעות תרפ"ט ועד היום. הסרט, שעלה השבוע ב־HOT8, הוא הפתעה מרגשת. אין עוד סרט תיעודי שמציג את הכמיהה היהודית למקומות הקדושים ומציג את הנראטיב היהודי לנוכחות במקום. במקביל, הסרט מציג את הטרגדיה האיומה שבנקודת החיכוך הזאת, שבה אוכלוסייה ערבית פוגשת אוכלוסייה יהודית. זו מהותה של דרמה: קונפליקט בין אלה שאנחנו מזדהים איתם ובין אלה שלא. ו"מעבדת השליטה" מציג את הקונפליקט הזה באופן כואב, שאמור לעצבן את שני הצדדים בסכסוך ובפוליטיקה. אם זוהר יהיה שר תרבות שיבחן בעצמו את היצירה, הוא יגלה סרט הוגן, שקול, עצוב, כואב, ובעיקר פטריוטי. זה סרט שדווקא לשמאל הרבה יותר קשה לבלוע.
היו ימים שלימור לבנת היתה שרת התרבות והספורט (עד 2015). היא הגדילה את תקציב התרבות והקולנוע משמעותית, ולמרות שלא חסכה דברי ביקורת על סרטים ועל יוצרים שלדעתה יצרו סרטים שמנוגדים להשקפת עולמה הפוליטית, היא מעולם לא איימה לשלול תקציבים או לאסור הקרנות. מאז 1978, עם הקמת קרן הקולנוע הישראלי, דרך 1999, עם חקיקת חוק הקולנוע ועד 2015, רגעי השיא של הקולנוע הישראלי תמיד היו תחת שלטון הליכוד. אם מיקי זוהר ישכיל להיות לבנת ולא רגב, ויבין שכל אחד מפרש אמנות באופן אחר, יוכל להרוויח את הכותרת "תקופת הזוהר".
