קורונה? זפזפנו הלאה: הטלוויזיה האמריקאית מתעלמת מהקורונה
קורונה? זפזפנו הלאה: הטלוויזיה האמריקאית מתעלמת מהקורונה
או לכל היותר מזכירה אותה כהיסטוריה רחוקה. לצד תחושת המיאוס מהמגפה מקנן אצל היוצרים החשש להיתפס כמדכאים, או גרוע מכך: לא רלבנטיים
עם פרוץ הקורונה ב־2020 הטלוויזיה היא היחידה ששגשגה בתחום הבידור והאמנות. זה היה מדיום שלא הצריך יציאה מהבית. עם התכנים שצולמו לפני המגפה לא היתה בעיה. הקושי היה איך להתמודד עם המגפה בסדרות ריאליסטיות שלכאורה מתרחשות בהווה. "בתעשיית הטלוויזיה רוצים שהסדרות יהיו על־זמניות כדי שידברו אל קהל גדול ככל האפשר", הסבירו אז ב"ואניטי פייר", "ולנטוע בסדרה מגפה מ־2020 יהפוך אותה ליצירה תקופתית".
אולי בשל כך סדרות טלוויזיה חדשות או ישנות שחזרו בעונות חדשות בחרו להתייחס לקורונה בלשון עבר, וגייסו לשם כך את כל המחשבות המופלאות וההתעלמות מהמציאות. כך בסדרת ההמשך ל"סקס והעיר הגדולה", "פשוט ככה" (אצלנו ב־HOT), נראות שלוש החברות קארי, מירנדה ושרלוט במסעדה עמוסה לעייפה, מדברות על המגפה כאילו היא חלק מן העבר. "זוכרות שהיינו צריכות לשמור מרחק של שני מטר זו מזו?", אומרת קארי.
נכון ש"סקס והעיר" מעולם לא שיקפה בדיוק את המציאות, אבל היא לא לבד. יש "כל מיני סדרות אחרות שמנסות בכוח הרצון ללחוץ על כפתור הפאסט פורוורד של המגפה", נכתב במאמר ב"ניו יורק טיימס" שהוקדש לנושא. למשל, כפי שב"החיים עצמם" מיהרו לעסוק במגפה בעונה החמישית, כך בעונתה השישית התסריטאים כבר מתייחסים אליה בלשון עבר; וב"אנטומיה של גריי" פתרו את המיאוס מהנושא בכך שהסבירו שהם מעלים עונה שהתרחשה בכלל לפני המגפה; ובפרק הראשון של "תרגיע", בעונה ה־11 שלה, לארי מגלה שחברו הבמאי אלברט ברוקס הוא מאלה שנהגו לאגור אלכוג'ל, נייר טואלט ומסכות רפואיות. מין אזכור לימים עברו, שלאיש אין נוסטלגיה אליהם.
אפשר להבין את הרצון לחזור לשגרה. היה קשה לצלם את הסדרות בזמן של ריחוק חברתי, תחלואה, חוקים מחמירים באתרי הצילום וחשש שההפקה תיסגר באמצע. הפתרונות שנמצאו היו שונים ובעייתיים: כמו סדרה או סרט שמתרחשים בזום, או מתייחסים ישירות לשינויים הכרוכים בתחלואה. "קורונה טיים" של HBO (אצלנו ב־HOT , yes וסלקום tv) ו"ריחוק חברתי" בנטפליקס היו מייגעים. כי מה שחסר בנוסף ללימודים בזום ועבודה בזום זה לראות אנשים בטלוויזיה עושים זום. גם סדרות שנעשו על מגפות לא בדיוק נהפכו ללהיט: כש"סלובורן", דרמה גרמנית־דנית שפורצת בה מגפה שמוצאה בסין ומקורה בחיות מכונפות, עלתה לשידור, היוצר שלה חשש בצדק שהקהל לא יהיה מסוגל לצפות בה; ו"העמדה", עיבוד מחדש לסדרה משנות ה־90, על מגפה עולמית שמביאה לאפוקליפסה, הותירה את הציבור מרוחק חברתית.
גם כל סדרה שעלתה בימים שאלפא לא ידעה שתהיה דלתא או אומיקרון, כמו "בית המשפט!", שבה לכולם יש מסכות אופנתיות, או "החיים עצמם" שהציגה שיחות מרחוק, פיטורים בגלל המגפה ושאר הטרנדים החמים של אז — מיד נהפכה למיושנת. אך יש בעיה גם בסדרות עכשוויות, שבהן המגפה אינה אלא היסטוריה עתיקה בזמן שמחוץ למסך נרשמים כל יום מיליון נדבקים חדשים, טיסות מבוטלות, והלימודים חוזרים לזום.
יוצאת דופן היתה "תמונות מחיי נישואין", של חגי לוי, שהתאימה להפקה כי הצריכה צוות שחקנים מצומצם, ויצרה חיץ בין העולם שבסדרה להפקה מאחוריה, כאשר בתחילת כל פרק ובסופו נשבר הקיר הרביעי וראו את אנשי הצוות עובדים עם מסכות. בראיון ל"כלכליסט" סיפר לוי שבמשך כל ההפקה לא ראה את פניהם החשופים של אנשי הצוות.
בתחילת המגפה החלו לעבוד בבריטניה על הסדרה "The Sceptred Isle", שכולה עוסקת בקורונה, ובה קנת בראנה מגלם את ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון. הסדרה אמורה לעלות בסתיו של 2022, כלומר בעוד כתשעה חודשים. מעניין יהיה איפה ישימו נקודה בסדרה ההיא, ואיפה יותירו מקום לעונות נוספות.
מייקל וינטרבוטום, יוצר הסדרה, אמר כי "הגל הראשון של מגפת הקורונה ייזכר לעד. זה היה זמן שהמדינה התלכדה במאבקה נגד אויב בלתי נראה ואנשים הבינו יותר מתמיד את חשיבותה של קהילה", אך אפילו אמירה זו כבר נשמעת מנותקת מהמציאות שבה היחס לחיסונים נגד הקורונה יוצר פילוג.
כשם שבזמן הסגרים היה מוזר לראות אנשים בטלוויזיה מצטופפים במסיבות, טסים לחופשות ומשתתפים באירועים המוניים, היום יש משהו משונה בלראות את הדמויות בטלוויזיה מתייחסות לקורונה בלשון עבר, כאשר התורים לבדיקות מתארכים והבהלה לשים יד על בדיקות ביתיות בעיצומה. "בטח אפשר למצוא אותן בארון של אלברט ברוקס", מציעים, עוקצים ב"ניו יורק טיימס".
