"בלפסט": רגעים נהדרים לצד תחושת תסכול
"בלפסט": רגעים נהדרים לצד תחושת תסכול
סרטו האוטוביוגרפי של סר קנת בראנה "בלפסט" נע בין מה שהצופים יודעים על האירועים האלימים בצפון אירלנד לבין האופן שבו ילד קטן חווה אותם כהרפתקה. שם בדיוק טמונה ההחמצה שלו
״בלפסט״ הוא סרט חמוד, מתוק, חינני, משעשע ויפה לעין. יש בו רגעים נהדרים ודמויות מקסימות, יש בו כישרון, יש בו הנאה ויש בו מבט אישי של יוצר על העולם שעיצב את מי שהוא. אבל גם יש בו משהו דק, קטן, שברירי ואולי אף רדוד. סרט סימפטי שמנסה לגעת במשהו גדול ובעוד הצפייה בו נעימה, היציאה ממנו מותירה את הצופים בתחושת תסכול ותמיהה: זה סרט על ילד בן 9 שחווה רגע אלים ומכונן בתולדות העולם, אבל התחושה המשונה היא שילד בן 9 גם ביים אותו.
לילד הזה קוראים קנת בראנה. נרשה לעצמנו לאבחן שכשהשחקן והבמאי הנודע סר קנת בראנה הגה את הסרט הזה, הוא היה ברגע של מצוקה יצירתית. סרט שביים, ״ארטמיס פאול״, קיבל ביקורות איומות ונגנז מבתי הקולנוע והופץ בהיחבא בשירות הסטרימינג החדש־אז של דיסני. הסרט שביים אחר כך, ״רצח על הנילוס״ (שהופק בעקבות ההצלחה של ״רצח על האוריינט אקספרס״), נדחה שוב ושוב בגלל הקורונה, ואף שהסרט הופק לאולפני פוקס, גם הוא הפך לסרט של דיסני, שקנו את פוקס ממש תוך כדי שבראנה היה בצילומים. והרי דיסני באותו רגע לא ממש היו בצד שלו.
ובזמן שרבים בסגרי הקורונה למדו לאפות לחם מחמצת, בראנה החליט לנצל את החופשה הכפויה ולכתוב את זיכרונותיו כילד שנולד וגדל בבלפסט וחווה במו עיניו את הרגעים שבהם ההפגנות של הפרוטסטנטים נגד הקתולים נהפכו לאלימות והתפוצצו ברצף אירועים עקובים מדם שטלטלו את צפון אירלנד במשך 30 שנה.
קל מדי לזהות את ״רומא״ של אלפונסו קוארון כמודל חיקוי אפשרי של בראנה: אלה שני סרטים אוטוביוגרפיים (בשחור־לבן) העוסקים בחוויותיהם כילדים בתקופות של מהומות שיצרו גם משברים משפחתיים. "בלפסט" זכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו והוא אחד הפייבוריטים לזכייה באוסקר. הסיבה שהוא נגיש ומסחרי יותר מ"רומא" היא כנראה שמושא ההשראה שלו הוא לא הסרט המקסיקני המרוחק והמסובך, אלא דווקא סרט אחר, ״תקווה ותהילה״, סרטו האוטוביוגרפי של ג׳ון בורמן הבריטי, על ילדותו הלונדונית בימי מלחמת העולם השנייה.
נקודת המבט דומה: בורמן הפך את ימי המלחמה והבליץ על לונדון לגינת שעשועים וזיקוקין דינור. בסצנה הזכורה מהסרט ההוא עשרות ילדים צוהלים כי אחת הפצצות הגרמניות החריבה את בית הספר שלהם, והם קוראים באושר אמיתי ״תודה אדולף!״. דבר דומה עושה בראנה עם זיכרונות הילדות שלו שיש בהם מידה מסוימת של אימה — כשבקבוקי תבערה מתעופפים מעל ראשו — אבל גם של הרפתקאות, כשהילד נגרר על ידי חבריו להשתתף בביזה הראשונה שלו, כשוויטרינת הזכוכית של סופרמרקט בבעלות קתולית מתנפצת והפורעים הפרוטסטנטים מרוקנים אותה בזעם. אבל לילד זה נראה כיף.
כך הסרט נע במבט אירוני בין מה שהצופים המבוגרים, שלמדו קצת היסטוריה, יודעים על מה שקרה בתקופה הזאת, והאופן שבו ילד קטן חווה כל אירוע כזה כפוטנציאל להרפתקה. וכן, זה חמוד. ונורא.
אחת הסיבות לכך שהסרט הזה כה מתקתק בוודאי קשורה לכך שזה אחד הסרטים הבודדים, לפחות מאלה שנחרתו בזיכרון הקולנועי הקולקטיבי, שעוסקים במהומות בצפון אירלנד מנקודת המבט הפרוטסטנטית. ג׳ים שרידן, ניל ג׳ורדן, ליאם ניסן, בונו ויו־2 — כל מה שאנחנו מכירים בתרבות ב־50 השנים האחרונות שעוסק בסכסוך הלאומי־הדתי בצפון אירלנד נוצר על ידי יוצרים קתולים, שהם המיעוט הדתי בצפון אירלנד. באף אחד מסרטיהם הם כמובן לא העזו להאשים רק את הממשלה הפרוטסטנטית באלימות. הרי הצבא האירי הרפובליקני (IRA), ארגון הטרור שפעל להביא לעצמאות צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת, היה אחראי ללא מעט מהפיגועים הרצחניים באותן 30 שנה. אבל הם עסקו באופן נוקב וכואב בפלונטר האלים שחבל הארץ שלהם נקלע אליו, ובסרטים האלה היתה תוגה ממצב שנראה חסר מוצא.
לבראנה ולמשפחתו היה מוצא: הם עברו לבריטניה והשאירו את אירלנד מאחור. עכשיו, כשהוא מכלכל מחדש את הקריירה הלא יציבה שלו, בראנה חוזר לילדות ההיא, ואולי מסביר באמצעותה את המשיכה שלו ליצירה כמו ״הנרי החמישי״, שהזניקה את פרסומו, 20 שנה אחר כך. כשהוא נשען על זיכרונותיו, וכשהוא נעזר בשירים הנפלאים של ואן מוריסון, בראנה מזכיר שהוא עדיין במאי מצוין, שבשנים האחרונות קצת הלך לאיבוד בהוליווד. אבל לכל מי שראה את ״משחק הדמעות״, ״בשם האב״, ״מייקל קולינס״ ו״בלאדי סאנדיי״, כל המתיקות הזאת מעניקה תחושה של שקר שעושה כבד בבטן.
