על העיוורון: קווים לניתוק של ההנהגה הפוליטית
על העיוורון: קווים לניתוק של ההנהגה הפוליטית
"גולדה – הגברת הראשונה", הצגה שתעלה בהבימה בחודש הבא, עוסקת במחאה שפרצה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ומעלה את הביקורת על זניחת הצעות השלום שהגיעו ממצרים. המחזאי מוטי לרנר חושש מתרחיש דומה בעטיו של היעדר מו"מ עם הפלסטינים, והוא מעודד מהמחאה הפוליטית של היום: "היא כבר עצרה חלק מהתהליכים, והיא עוד תלך ותתגבר"
המחזאי מוטי לרנר היה קצין תותחנים במילואים בן 24 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא איבד עשרות חברים בקרב ואיבד את האמון בהנהגה הפוליטית של אותם ימים. 50 שנה אחרי התיישב לכתוב מחזה העוסק בשאלה הכואבת של בני דורו: האם המלחמה היתה נחוצה?
"שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה", מספר לרנר. "למה היא פרצה? האם לא ניתן היה למנוע אותה? אני חושב שאפשר היה למנוע אותה ולכן אני חושב שהיא טרגית. עשרה מהמחזור שלי בקורס קצינים נהרגו. זו מלחמה שאני סוחב על שכמי, ומאז אני מטיל ספק בתבונתה של כל הנהגה פוליטית ועוקב אחרי החלטותיה בחשדנות וחשש. אזרחות טובה פירושה להיות חשדן בממשלה".
ההצגה "גולדה – הגברת הראשונה" תעלה בתיאטרון הבימה, בשיתוף תיאטרון באר שבע בבימויו של משה קפטן, ב־14 באוקטובר, במלאת יובל למלחמה. לאורה ריבלין תיכנס לנעלי גולדה, טל מוסרי יגלם את הרמטכ"ל דדו, יגאל שדה את משה דיין, מולי שולמן את ישראל גלילי, מאיה מעוז את בתה של גולדה, דב רייזר את שמעון אגרנט ועוד שחקנים רבים.
ההצגה עוסקת במחאה הציבורית נגד ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון דאז משה דיין ומאשימה אותם בכשל המדיני שהוביל למלחמה ובכשל הצבאי במהלכה שבעקבותיו נהרגו אלפי חיילים. גולדה מנסה להיאבק בהאשמות מול דיין שמבקש להתפטר. בתה של גולדה מנסה לתמוך באמה המותשת ומגלה את הספקות ורגשי האשמה שמקננים בה.
החודש עלה בקולנוע סרטו המדובר של גיא נתיב "גולדה", בכיכובה של הלן מירן. "צפיתי בסרט והוא מאוד שונה מהמחזה", אומר לרנר. "העלילה שם מתרכזת במלחמה והמחזה שלי בעיקר בתקופה שאחרי המלחמה בזמן החקירה בוועדת אגרנט. גם ההצגה שלי מאוד פוליטית ואני שמח על ההזדמנות שתיאטרון הבימה נתן לי ללכת על זה.
"גולדה היא הדמות המשמעותית במחזה שעוסק בתהליך הפנימי שהיא עוברת אחרי המלחמה, כשהיא עושה חשבון נפש בעיקר על המשא ומתן המדיני שאמור היה להתרחש לפני המלחמה עם מצרים. רוב הציבור לא מודע לכך שמ־1970 נשיא מצרים סאדאת הציע הצעות לשלום, וישראל הציעה מצדה, אבל לא נפתחו שיחות. עברו שלוש שנים בהחמצה משוועת, והמצרים איבדו את הסבלנות ופתחו במלחמה כשראו שלא מצליחים לשכנע את גולדה להסכים לנסיגה, בעיקר מסיני. אני חושב שהנוקשות של גולדה במשא ומתן היתה אחת הסיבות לפרוץ המלחמה כי היא לא עשתה את המאמצים הנדרשים, ואנחנו שילמנו את המחיר".
כמה הכעס שלך בא לידי ביטוי במחזה?
"כדי שהמחזה יהיה טוב אני לא יכול לשפוט אותה, אני צריך להציג דמות מורכבת ולנמק אותה. אני יוצר דמות שמעוררת אצל הצופה אמפתיה והבנה, ולא יכול להציג אותה כסרבנית מוחלטת שכל האשמה רק על כתפיה. יש לי חשבון אישי ארוך עם גולדה על התפקוד שלה בעיקר לפני המלחמה וזה נמצא המון במחזה".
ועדת אגרנט והחקירה של גולדה הן ההווה של המחזה, וישנם פלאשבקים לסצנות שהתרחשו בזמן המלחמה ולפניה.
"אנחנו רואים את חשבון הנפש שלה גם בהווה בחקירה וגם בעבר בעימותים הקשים עם דיין ועם הבת שלה שהרחבתי את הנוכחות שלה כי רציתי דמות שתהיה קרובה מאוד לגולדה, תדבר איתה באופן אינטימי ותוכל לחלץ ממנה את העולם הפרטי שלה".
לרנר הוא מבכירי המחזאים הפוליטיים בישראל. לאורך השנים יצירותיו עוררו הדים, ובהן הסדרות "משפט קסטנר" ו"קו 300" והמחזה "דוחקי הקץ" על הטבח במערת המכפלה. מחזהו "עוד חוזר הניגון" על חייו של אלתרמן מציג בהבימה ולאחרונה עלה בתיאטרון יפו מחזהו "על הסף", דרמה משפחתית פוליטית המתמקדת ביחסי אב ובנו סביב הוצאת אנתולוגיית סיפורים קצרים על מבצע צוק איתן.
לרנר ערך תחקיר מקיף שבמסגרתו קרא את כל הביוגרפיות שנכתבו וגם את האוטוביוגרפיה "חיי", צפה בסרטים וקרא מאמרים. "המחזה לוקח חופש בהרבה מאוד אירועים. בחקירה בוועדת אגרנט חקרו אותה מעט מאוד על המשא ומתן עם סאדאת, ואני בניתי סצנות שבהן החקירה היא הדבר העיקרי. אני משתמש בזה כפלטפורמה דרמטית. בנוסף, לגולדה היו בן ובת ולבן היתה בת עם תסמונת דאון, ובמחזה היא של הבת. רציתי להאיר את זה שגולדה לא מסוגלת להתמודד עם זה וזה אומר עליה משהו".
הוא נדהם לגלות שלגברת מאיר, שחיה בנפרד מבעלה, היו לא פחות משלושה מאהבים – זלמן שזר, דוד רמז וסגן נשיא המגבית בניו יורק. "זה מדהים איזו אשה ייצרית היא היתה, בשונה מהדימוי שלנו עליה. אני מאוד מעריך אותה על האומץ. היא אומרת במחזה 'בשביל אשה לא יפה במיוחד הגעתי להישגים לא רעים'".
באוטוביוגרפיה מצא לרנר פרטים הקשורים ברגשי האשמה שלה. "היא לא מסתירה את זה שהרגישה אשמה על כך שלא גייסה מילואים ביום שישי לפני פרוץ המלחמה בשבת. את זה שלא היה לה אומץ לפעול נגד העצות של דיין ודדו, ואם היתה מתעקשת המלחמה היתה נפתחת בתנאים אחרים. הדבר השני שהיא מרגישה אשמה ולא מודה בו זה שלא מיצתה את המשא ומתן לפני המלחמה, אבל מהיום שבו התפטרה מהממשלה עסקה בעיקר בלהוכיח שלא היה סיכוי למשא ומתן, וזה לדעתי כדי לנקות את עצמה מרגשי האשמה".
כמה מחשבה הקדשת להיותה אשה?
"זה לא הדבר העיקרי אבל יש אזכורים. יש סצנה שקפטן הציע לשנות בה משהו שמחזק את המעמד שלה כאשה. בעיצומה של המלחמה הצבא רצה לחצות את תעלת סואץ ודיין התנגד. בסצנה יש דיון בין דיין, דדו וגלילי, שר בלי תיק והאיש הכי קרוב לגולדה, שבו הם מתווכחים מה לעשות והם לא נותנים לה לדבר. היא אומרת להם 'אולי תרשו גם לי להתערב?!'. יש אירוניה של שלושה גברים שמנסים לנהל את המלחמה, ובסוף היא מכריעה 'אנחנו צולחים, ועכשיו שמישהו ידליק לי סיגריה!'. זה בלי להגיד משהו פמיניסטי כסיסמה, אבל זה מראה את העובדה ששלושה גברים חשבו שינהלו את המדינה בלעדיה, והיא זו שמקבלת את ההחלטה וגם דורשת שידליקו לה סיגריה".
אחרי שלל סרטים וספרים שנכתבו על גולדה ועל המלחמה לרנר סבור שהחידוש ביצירה הבימתית הוא "החשיפה של הכשל המדיני לפני המלחמה. זה מופיע בביוגרפיות ממש כהערת אגב. בעיקר חשוב לי לעשות הקבלה לימינו. בשלוש השנים שלפני המלחמה היתה הנהגה פוליטית שסירבה להתגמש ולפתוח במשא ומתן, ואנחנו שילמנו על זה ועכשיו אנחנו באותו מצב. יש הנהגה מדינית שמסרבת לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים כבר שנים, ובגלל הכשל הזה אנחנו נשלם יום אחד מחיר כבד. משהו יתפוצץ בשטחים ונאכל אותה בגדול. עוד נקודה פוליטית היא שהמחזה מנסה לפתח את המנגנון של קבלת ההחלטות בדרג של ראש הממשלה, שר הביטחון ויועצים בכירים, ומסביר את הכשלים".
אחד הנושאים המרכזיים והרלבנטיים במחזה הוא כוחה של המחאה. "אחת הדמויות החשובות במחזה היא מוטי אשכנזי (מגלמים לסירוגין אלכס קרול ותום גרציאני), האיש שהתחיל ב־1973 את המחאה נגד המדינה ובגללו הממשלה התפטרה. אני הצטרפתי להפגנות נגד גולדה ודיין בירושלים מיד כשהשתחררתי. זו היתה המחאה הכי מוצלחת בתולדות ישראל".
על השאלה אם לדעתו המחאה של 2023 תעזור אומר לרנר: "היא כבר עזרה. היא עצרה חלק מהתהליכים והיא תלך ותתגבר ברגע שיהיה ניסיון לקדם את חוק הפטור מגיוס ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים”.
על הבמה לא תראו הפגנות ושלטים, אבל תשמעו אותם באודיו מבחוץ. "גולדה השתגעה מההפגנות ליד הבית והמשרד. גם בגין אחרי מלחמת לבנון ב־1982 נכנס לדיכאון, בין השאר בגלל ההפגנות. כשהיא שומעת את המפגינים, היא אומרת 'אם אני הייתי בגילם, הייתי מפגינה יחד איתם'. היתה לה סימפטיה אליהם והיא לא דרשה לגרש אותם. המשטרה יכלה לסלק אותם והיא סירבה שייגעו בהם אף שהם גרמו לה כאב נורא. היא לא ישנה בלילות".
הכתיבה ריככה את הכעס שלך עליה?
"אני כותב מתוכו. אבל המטרה של המחזה היא לא להתחשבן עם גולדה אלא להתייחס בהווה אל העיוורון של ההנהגה שלנו היום".
לאורה ריבלין, המגלמת את גולדה, מספרת על פענוח הדמות: "בחרו בי לשחק אותה, ואני כל כך שונה ממנה. לא יהיה לי איפור מיוחד, אולי פיאה, אז זה בהחלט אתגר. בין השאר אני מנסה לפענח את הפרדוקס או הקונפליקט שבהם הדמות מתפקדת. יש מה שנראה לעין מהכתוב ויחד עם זה חופרת לתוכי לזהות כל מיני דברים שמתחברים אליי ושיהפכו את הדמות לאישית. אצל גולדה היה דיבור מאוד מאוזן, 'רגוע', ועם שליטה עצמית מאוד גדולה, אבל בעיניים שלה אתה קולט איזה אי־שקט ומבט פנימה שיודע עוד כל מיני ומזהה את התהומות שבתוכו".
