"שאנג צ'י" - מיתוס חדש נולד
"שאנג צ'י" - מיתוס חדש נולד
הסרט החדש של מארוול, מצליח לשלב בחינניות מיתולוגיה סינית, קטעי קרבות טובים ורגעים משעשעים
דסטין דניאל קרטון התפרסם בזכות סרטיו הקטנים והאנושיים (״טווח קצר 12״, ״למען הצדק״), שהיו טובים אך יבשים, והציגו באור אמפתי את תפקידם של אלה שעובדים בארגונים למען צדק חברתי ותמיכה באוכלוסיות חלשות. אז מה לו ולסרטי מארוול?
אולפני מארוול, מצדם, מחפשים את הבמאים העצמאיים והאלמוניים, ובשנים האחרונות הם גם מחפשים את אלה שמגיעים ממוצא אתני מגוון (כמו טאיקה וואייטיטי המאורי או קלואי ז׳או הסינית) כדי להבטיח שסרטיהם כבר לא יהיו כה לבנים, כפי שהיו בימים הראשונים של ״איירון מן״ ו״קפטן אמריקה״. העובדה שקרטון הוא בן לאמא יפנית הפכה אותו, מבחינתם, למועמד מוביל לביים את ״שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, הסרט החדש של מארוול, המבוסס על חוברת קומיקס נידחת משנות השבעים, המבוססת על פולקלור סיני.
קרטון, מצדו, רצה את הג׳וב מתוך אג׳נדה: לעזור למארוול לתקן את כל הקלישאות והסטריאוטיפים האתניים שאכלסו את החוברות האלה, ושעיצבו את הדמויות מתוכן שצצו בסרטים קודמים של האולפן. למרבה ההפתעה, אף שהסרט הזה נראה על פניו כמו מארוול סוג ב׳ - בלי כוכבים ובלי גיבור־על מוכר ובלי מקדם התלהבות כלשהו - הוא מתגלה כהפתעה נעימה. “שאנג צ’י” מתחיל נהדר ויש בו כמה סצנות מרשימות. הוא ארוך ומסורבל ולעתים מגושם, אבל הוא מצליח להיות גם מיתולוגיה סינית עם ניחוח קלאסי, גם סיפור אוריג׳ין על לידתו של גיבור־על חדש שהוא גם שגריר תרבותי (תחשבו על ״שאנג צ׳י״ בתור ״הפנתר השחור״ של הסינים) וגם פראפרזה מודעת לעצמה על ״המלך ליר״ ו״מקבת״ של שייקספיר. מה שהופך את ״שאנג צ׳י״ ל״ראן״ של מארוול, בלי שקרטון יהיה קורוסאווה.
נשאלת השאלה הקבועה: איך במאי שמתמחה בדיאלוגים הופך בתוך שנתיים לבמאי שאחראי על סצנות אקשן ענקיות? התשובה היא שאנחנו צריכים להפסיק לשים לב לשם הבמאי ולהתחיל לשים לב לשם הכי חשוב ברולר: במאי הסקנד־יוניט ומעצב הקרבות והפעלולים. במקרה הזה מדובר בבראד אלן האוסטרלי, בן טיפוחיו של ג׳קי צ׳אן, ומי שהיה אחראי על האקשן ב״וונדר וומן 1984״ ובסרטי ״קינגסמן״.
הסרט מספר על שון (סימו ליו), מהגר מסין שחי בסן פרנסיסקו וחי חיים קטנים נטולי אופק, שבהם הוא בעיקר מבלה ומשתטה עם חברתו קייטי (אקוואפינה). מפגש עם חבורת מתנקשים באוטובוס חושף ששון החננה הוא בעצם שאנג צ׳י, מאסטר בתורות לחימה אסייתיות, ונצר למיתוס שלם, עם אב בן אלף ואמא מכפר שחיים בו יצורים עתיקים. ואביו, לורד פשע עתיק יומין, מזמן אותו לכפר הולדתו, לסגור חשבון.
עם ״שאנג צ׳י״ מארוול מתניעים את הפאזה הבאה שלהם, שבה דמויותיהם מתמודדות עם החיים אחרי הבליפ של תאנוס, בעולם נוירוטי שמבין שהכחדה היא משהו אפשרי בהחלט, ושיכול לקרות שוב בנקישת אצבע. זה טופל קצת ב״ספיידרמן: הרחק מהבית״, ועוד קצת בסדרה ״וונדה ויז׳ן״, אבל ״שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות״ הוא הסרט הראשון של מארוול שמנסה להתחיל מהלך עלילתי חדש, עם דמויות חדשות.
הטריילר ל״הנצחיים״, שהוקרן לפני הסרט, רומז שגם הוא יצטרף בנובמבר הקרוב אל בנייתה של מיתולוגיה חדשה, ושל קבוצת דמויות וגיבורים חדשה שתנסה לבנות מציאות חדשה, פוסט עידן הנוקמים. החינניות המפתיעה של הסרט, קטעי הקרבות הטובים שבו, כמו גם רגעי ההומור המשעשעים, מוכיחים שמארוול עדיין לא מיצתה את כוחה, ושהיא שוב לוקחת תוכן לא קאנוני מספריית הקומיקס ויוצרת איתו מיתוס חדש, משהו עתיק עם רלבנטיות עדכנית. אם הסרט היה נעשה לפני 20 שנה, אין ספק שמארוול היתה פונה לאנג לי לביים אותו. כי זה ה״נמר, דרקון״ של מארוול, רק בלי הנמר.
