"העולם מייחס לסבל היהודי סוג של התנשאות"
"העולם מייחס לסבל היהודי סוג של התנשאות"
סופרת רבי־המכר ואשת הרוח הצרפתייה־יהודייה דלפין הורווילר החלה רק אחרי 7 באוקטובר לשמוע קולות מן העבר המשפחתי המזהירים אותה מפני זרים. בביקור בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים היא מסבירה מדוע העולם הפסיק להפגין כלפינו אמפתיה, כיצד לדבר עם אנטישמים מוסווים ומה כל כך טיפשי בדור המשכיל הצעיר
בפתח השיחה עם הסופרת הצרפתייה־יהודייה דלפין הורווילר, השאלה הטבעית היא "מה שלומך". אבל מאז 7 באוקטובר השאלה נהפכה מאתגרת. התשובה באה תמיד עם כוכבית קטנה: בסדר, אבל. ודווקא הספר החדש של הורווילר שיצא כעת בצרפת ונכתב בעקבות הטבח נקרא "מה לא נשמע?" (?Comment ça va pas). והוא סובב בדיוק סביב השאלה הזאת.
"יש בדיחה יהודית מפורסמת", היא מספרת, "על שני יהודים שנפגשים אחרי הרבה זמן שלא התראו. אחד שואל 'מה נשמע', השני אומר 'במילה אחת? טוב'. אז אומרים לו, 'ובשתי מילים?'. 'בשתי מילים — לא טוב'. ככה אני מרגישה לפעמים כעת. ההומור היהודי הוא באמת נשק עתיק של בנייה מחדש שיהודים השתמשו בו לאורך ההיסטוריה ושנורא דרוש היום".
דלפין הורווילר (49) היא אישיות מרשימה. סופרת אינטלקטואלית, רַבָּה שעומדת בראש קהילה יהודית בפריז, עורכת המגזין היהודי "תנועה", ושותפה להובלת התנועה היהודית הליברלית של צרפת. הורווילר נולדה בנאנסי. משפחתה מצד אביה באה מאלזס־לורן ומצד אמה מהרי הקרפטים. יש לה קשר עמוק עם ישראל והיא דוברת עברית רהוטה. בגיל 17 עלתה לישראל לבד ולמדה רפואה באוניברסיטה העברית, אבל לא סיימה את לימודיה וחזרה לצרפת — גם בעקבות רצח רבין. היא למדה עיתונות בבית הספר לתקשורת של הסורבון CELSA בפריז ועבדה כעיתונאית בערוץ France 2 ובניו יורק, שם גם גילתה את הכוח של היהדות הלא־אורתודוקסית. ב־2008 קיבלה הסמכה לרבנות רפורמית מהיברו יוניון קולג'. והיא נשואה לכלכלן והפוליטיקאי, ראש עיריית רובעי מרכז פריז, אריאל וייל, ויש להם שלושה ילדים.
ספרה מ־2021 "לחיות עם המתים שלנו: מסות לשם נחמה" (הוצאת לוקוס), שתיאר סדרה של פגישות שקיימה כרַבָּה עם אנשים שמתקרבים אל מותם ועם אלה שנותרו אחריהם, נמכר בצרפת בכ־300 אלף עותקים וכעת מעובד לסדרת טלוויזיה. ועוד כתבה ספרים רבים על מגוון נושאים, למשל על עירום וצניעות בתנ"ך; על מין, העברה וזהות ביהדות; על אלף ואחת דרכים להיות יהודי או מוסלמי; על שאלת האנטישמיות ועוד. כעת היא מבקרת בישראל, במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי המתקיים השבוע במשכנות שאננים בירושלים (המפגש איתה יתקיים הערב ב־19:00).
1 צפייה בגלריה
הפגנה פרו־פלסטינית. "לרוב המפגינים כמעט אין מודעות למילים שעוברות דרכם"
(צילום: STEPHANE DE SAKUTIN / AFP)
ספרה החדש שטרם ראה אור בעברית, כולל עשר שיחות בעקבות 7 באוקטובר. אלה שיחות דמיוניות שניהלה בראשה עם הסבים והסבתות שלה, עם ילדיה, שיחה עם ישראל והציונות שלה, שיחה עם אנשי הקהילה שלה ושיחה עם חבריה הערבים.
"זה ספר שכתבתי בתוך חודש", היא מספרת. "התחלתי לכתוב את השיחות הפנימיות שניהלתי בראשי. הקולות של סבא וסבתא שלי, שנפטרו לפני הרבה זמן, צצו בתודעה שלי בצורה שלא ציפיתי, והם מייצגים שני קטבים: הצד של אבא שלי הם יהודים צרפתים שניצלו על ידי חסידי אומות העולם, ויש להם תחושה חזקה של ביטחון שהלא־יהודי יעזור, שאנחנו נקלטים בחברה הצרפתית; ואילו בצד של אמא שלי, הנרטיב הפוך, הם ניצולי שואה שהגיעו במקרה לצרפת אחרי אושוויץ. ותמיד איכשהו, בלי מילים, הם רמזו לנו הילדים שצריך להיזהר, ולא לסמוך יותר מדי על הרצון הטוב של אחרים.
"אחרי 7 באוקטובר פתאום הבנתי עד כמה בניתי את חיי סביב הקול הבוטח של הצד של אבי. חייתי במנגנון של להאמין באחר ולדעת שהוא יעמוד לצדי ביום צרה. ועכשיו פתאום התחלתי לשמוע את המנגינה ביידיש מצד המשפחה של אמי. ופתאום משהו השתבש. הקול היידישאי הדואג נורא התחזק אצלי בראש. אז כתבתי שיחה עם שני הצדדים. ואז המשכתי לכתוב שיחות אחרות שקיימתי בראשי. שמתי לב שהעולם מדבר איתי, אך אף פעם לא משתמש במילים הנכונות".
מה לא היה נכון?
"שמענו כל כך הרבה פעמים בחודשים האחרונים את המילה 'אֲבָל' — והיא נהפכה לבלתי נסבלת עבורי. אנשים אמרו 'משהו נורא קרה ב־7 באוקטובר, אבל... ילדים נהרגים בעזה'. ה'אבל' הזה לא מאפשר לנו להיות באמפתיה מלאה עם האחר, עם הסבל שלו. זה כאילו שפתאום אחרי 7 באוקטובר יש לנו שיתוק באמפתיה כלפי הצד השני".
בישראל גם אנשים הומאניים מתקשים להכיל סבל של אחר.
"אני מבינה את זה. מישהו שגר בישראל או בפלסטין כרגע — כנראה זה לא זמן שלו לאמפתיה כלפי הצד השני, כי זה בלתי אפשרי פסיכולוגית. אבל אני לא יכולה להבין את מי שחיים אלפי קילומטרים משם ומנתקים את מכונת האמפתיה. וזה בלתי נסלח שיש כל כך הרבה אנשים בעולם שמוסיפים דלק למדורה, בזה שההסתכלות שלהם כל כך בינארית וטיפשית על מה שקורה".
דווקא האינטלקטואלים ובני הדור הצעיר והמשכיל נתפסים להסתכלות בינארית כזאת.
"אני מנסה להבין איך דור שלם שכבר שנים מלמד אותנו שצריך להיזהר מבינאריות בנושא הזהות שלנו, באיך שאנחנו מגדירים את עצמנו, למה דווקא הוא כזה מבחינה פוליטית, מה קרה לו שפתאום הוא לא מסוגל להשתמש בכלים מורכבים ורגישים יותר. זו שאלה שאני מנסה לענות עליה בספר".
את הביקורת שלהם על ישראל ועל מדיניות הכיבוש המתמשכת אפשר להבין. אבל עד מהרה הביקורת עברה לעסוק בזכותה של ישראל להתקיים. ומכאן התחושה שמדובר באנטישמיות. כשהורווילר נשאלת אם הופתעה מכך היא משיבה ש"הרבה מאיתנו הופתעו, חשבנו שהשיחה תהיה על יוני 67' והיא הפכה להיות שיחה על מאי 48', לזה לא ציפיתי.פתאום אף אחד לא מעוניין לקיים את השיחה הזאת על השלום. הרבה פעמים שאלתי את עצמי בחודשים האחרונים עם מי אני יכולה להמשיך לדבר, ועם מי אני לא יכולה להמשיך לדבר. עם מי חייבים מבחינה אסטרטגית להמשיך לדבר, ועם מי אסור מבחינה אתית להמשיך לדבר. החלטתי שאני ממשיכה לדבר עם כולם, חוץ ממי שלא מוכנים לקבל את הקיום שלי בישראל.
"אבל גם ההגדרה הזאת הפכה להיות מסובכת. אני מדברת עם אנשים שמגדירים את עצמם כאנטי־ציונים, אבל אז מתברר שמבחינתם אנטי־ציונות זה ביקורת חריפה על ממשלת ישראל — אני אומרת להם שרוב הישראלים נכנסים להגדרה הזאת. ואז השאלה היא למה אנשים שכל כך תומכים בזכות עמים לריבונות, מוכנים להגן על הזכות הזאת לכל עם, ורק לא לעם היהודי?".
בעיניהם ישראל הפכה להיות הייצוג של הדמון, מה ההסבר שלך לכך?
"זה משהו דתי ופסיכואנליטי, שאנשים בהכחשה ולא מוכנים לשמוע ולראות מה זה ישראל, כמעט אין להם מודעות למילים שעוברות דרכם. לרוב האנשים האלה לא מפריע מה שקורה בשאר העולם, הם לא הולכים להפגין נגד שום מלחמה אחרת, אבל כשמדובר על ישראל — פתאום הם בעמדה של לעשות לה דמוניזציה. ואם אתה אומר להם שזו אנטישמיות, הם נרתעים: 'אתם מנפנפים באנטישמיות כדי להפסיק את השיחה'".
מה הפתרון? "צריך לעשות צעד הצידה ולחשוב איך משנים את השפה. אני משוכנעת שאף פעם לא עוזר להגיד לאדם 'אתה אנטישמי'. הרבה יותר נכון לדבר על שפה אנטישמית. אנחנו יודעים בדיוק ממה עשוי הדקדוק שלה, לא משנה אם חושבים שהיהודים הם עשירים מדי, שהם קפיטליסטים או בולשביסטים. תמיד מתקיים איזה דקדוק של אנטישמיות שנשען על המחשבה שהיהודים הם השולטים".
איך את מפענחת את זה?
"לאורך ההיסטוריה המון אנשים היו להם בעיות עם היהודים כי היהודים הם סמל למי שהיו קודם ולכן אנחנו חייבים להם. תחושת החוב מעיקה. מי שאתה חייב לו אתה גם קצת עוין אותו. אז תמיד ניסו למחוק את החוב. איך מוחקים חוב?
“הנצרות מצאה פתרון, וטענה שהברית של אלוהים עם היהודים הסתיימה ועכשיו הברית החדשה היא איתם; הנאצים בנו את המחשבה שלהם על הרעיון הזה של העם הארי, שאמור להחליף את העם הנבחר. והנה דווקא אחרי 7 באוקטובר קורה דבר מדהים, שהעולם קץ בסבל היהודים וטוען שחייבים להחליף אותו: אחרי השואה היהודים היו במשך שנים הקורבן האולטימטיבי, ולכן נתפסו גם כעליונים ומתנשאים בסבלם. כאילו יש להם מונופול על הסבל. ועכשיו התפתח מנגנון מדהים, שהפלסטיני בסבלו הוא היהודי החדש. וכדי שהפלסטיני יהיה היהודי החדש, זאת אומרת הסובל העליון — אז היהודי מולו חייב להיות נאצי. חייב לבצע בו ג'נוסייד".
כל זה, מסכמת הורווילר, הכניס את יהודי צרפת, את הקהילה שלה, למתח: חלק מאנשי הקהילה מסתירים מזוזות, משנים את שמם כשהם מזמינים אובר, או נכנסים למשבר זוגי מול בני הזוג שאינם יהודים, ועדיין הקשר של יהדות צרפת עם ישראל עמוק וקרוב. "יש בדיחה יהודית שאני מאוד אוהבת", היא נזכרת. "מה ההבדל בין יהודי אופטימי ליהודי פסימי? היהודי הפסימי אומר 'לא יכול להיות יותר גרוע'. היהודי האופטימי אומר 'כן, יכול להיות יותר גרוע'. אז אני סופר־אופטימית בימים האלה".
