"בחיפה כולם מסתדרים עם כולם, גם הרבנים חברים שלנו. זו לא קלישאה"
"בחיפה כולם מסתדרים עם כולם, גם הרבנים חברים שלנו. זו לא קלישאה"
מסופגניות ממולאות קרם ומזוגגות ועד עוגת כריסמס אלכוהולית ועוגיות גינג'ר ברד, בקפה־קונדיטוריה סארו בחיפה חוגגים בימים אלה חנוכה וחג המולד. האחים כריס וג'וליאן אבו שאקרה, בניו של כומר, שומרים על כשרות ולא מתייאשים, עדיין, מהדו־קיום: "נחזור לעצמנו אינשאללה, אנשים רוצים לבלות"
בוקר שישי חורפי אבל שמשי בחיפה, בתל אביב יורד מבול אבל כאן בהיר. לאט לאט, אחרי חודשים של מטחים בלתי פוסקים מלבנון, מנסה העיר הצפונית לחזור לעצמה. הקולינריה המקומית, כמו כל שאר ענפי המסחר והחיים, ספגה מכה אנושה. לא מעט מוסדות נסגרו – מסעדות נהדרות כמו בעתו, ואחרות – והשאר מנסות לשוב לתפוסה כזו שתצדיק את הישארותן פתוחות. אני משוטט בעיר התחתית הריקה למדי ומבחין בתור קטן אבל מעודד בכניסה לקפה־קונדיטוריה בדרך יפו 19. זהו סארו של האחים כריס וג'וליאן אבו שקארה. כשאני נכנס, מקבל את פניי מראה מרהיב ושובה לב: תקרה מקושטת באינספור קישוטי חג מולד צבעוניים ותחתיה עשרות לקוחות מחויכים, יהודים וערבים, המתענגים על קפה מצוין ושלל מאפים.
סארו מגיש בימים אלו את מיטב התוצרת של ג'וליאן, האח הקונדיטור, שחוגגת הן את חנוכה והן את חג המולד. כך, למשל, אפשר למצוא כאן סופגניית ריבה קלאסית ולצדה כאלה עם ריבת חלב, עם שוקולד וסוכריות צבעוניות, עם מילוי קרם פטיסייר, אחת עם קרם וניל ותותים ואפילו סופגניית דובאי – הלהיט העכשווי שכבש את הארץ המבוסס על שוקולד דובאי המפורסם. בגרסת הסופגנייה היא ממולאת בקרם פיסטוק, שערות קדאיף ושוקולד לבן, ומצופה בזיגוג פיסטוק ירקרק מרהיב. יש גם קרואסון דובאי שהוא כצפוי להיט ענק ברוח התקופה שהתמכרה לטרנד הלוהט הזה. מן העבר הנוצרי יש כאן עוגיות חמאה מקושטות, עוגיות ג'ינג'ר ברד מסורתיות והשיא – עוגת כריסמס בחושה חגיגית מלאה בפירות יבשים ששרו באלכוהול במשך לא פחות מחודש. זה טעים וגם מרהיב ומשעשע כי העוגה מקושטת בשוקולדים קטנים בצורת סנטה קלאוס על עטיפתם ואפילו סוכריית מקל סבא של סנטה. יש גם עוגת קוגלהוף לכריסמס.
כריס אבו שקארה (32) מתפנה לשיחה קצרה. הוא ואחיו פתחו את המקום לפני שבע שנים על חורבות קונדיטוריית ספירא המיתולוגית שישבה כאן במשך שנים ארוכות. אחיו ג'וליאן למד בקורס קונדיטוריה של מלונות דן ועבד בכמה מקומות בעיר לפני שהגשימו יחדיו את חלומם ופתחו את המקום. הם מגיעים ממשפחה רבת־זכויות בקולינריה המקומית, שחלק מענפיה הם בעליהם של מסעדת מקסים הוותיקה, שכזכור נפגעה ב־2003 בפיגוע טרור רצחני שבו מצאו את מותם 21 איש - כמו גם של אטליז ומעדניית אבו שקארה המעולה בוואדי ניסנס הסמוך. כריס עצמו עבד במקסים בעבר, אך למרות הייחוס המשפחתי דווקא בית קפה קטן הוא חלום חייו. כשאני עומד בתור אני מבחין גם באביו של כריס שעומד לידו והוא כומר.
1 צפייה בגלריה
כריס אבו שקארה, מבעלי סארו. הוא ואחיו ג'וליאן מגיעים ממשפחה רבת־זכויות בקולינריה המקומית
(צילום: נחום סגל)
אנחנו שותים יחד אספרסו מצוין וכריס מספר לי קצת על המצב בחיפה. "ספירא היו פה מ־1948. התחלנו לאט לאט. היו הרבה משברים. אחרי שסוף־סוף עשינו שיפוץ הגיעה הקורונה, ושנה וחצי הכיסאות היו למעלה. היינו עסק חיוני אז לא סגרנו. אחרי חודש התחילו לעבוד המשלוחים, וככה הצלחנו לשרוד. ג'וליאן אחי ואני עבדנו לבד. אחרי הקורונה הגיעו המהומות".
את המהומות במאי 2021 אבו שקארה מכנה "מלחמה", ומעיד על מתח בקרב האוכלוסייה המעורבת בעיר של יהודים וערבים, אך מסייג ואומר: "אחרי חודשיים־שלושה הכל חזר לקדמותו. רוב הלקוחות שלי, 80%, הם יהודים. ככה זה בכל העסקים של המשפחה שלנו".
זה יכול להסביר את העובדה שבסארו מקפידים על כשרות.
לא מוזר לבן של כומר להחזיק בתעודת כשרות?
"חיפה", הוא עונה במילה אחת ומחייך. "הרבנים חברים שלנו. כולם כאן מסתדרים עם כולם. זו לא קלישאה, כמו שאתה רואה".
אבו שקארה מספר שגם ההפיכה המשטרית ועליית הריבית בעקבותיה פגעו בעסקים, "אבל התאוששנו קצת עם הזמן", ואז הגיע 7 באוקטובר. "עד אז היה בסדר", הוא מספר, "אבל אחרי – ירידה של 40%. ואז, כשהתחילו בספטמבר ליפול פה טילים, אף אחד לא בא. לקראת הפסקת האש התחילה התאוששות קטנה ועכשיו קצת יותר טוב".
אני מסתכל סביב והמקום מלא.
"כי זה יום שישי. באמצע השבוע זה לא ככה. בעבר, בדצמבר, המקום היה מלא כל הזמן. עכשיו זה חנוכה וכריסמס ו'החג של החגים'. אני מקווה שיהיה שיפור עד ראש השנה האזרחית. יש לנו פער גדול לסגור. יש מלא עסקים שלא שרדו וסגרו".
אצל השכנים שלך, קפה קוקו, כבר אין תור, נכון?
"נכון. אבל הנה, מעיין הבירה, השכנים שלנו, חוזרים לעצמם, וגם אנחנו נחזור אינשאללה. אנשים רוצים לבלות. לא שוכחים, אבל רוצים לצאת, להתאוורר. אבל עוד חודש, אם תחזור המלחמה לחיפה חס וחלילה, הכל יקרוס. לא חשבתי שזה הסוף של העסק אבל התייאשתי. הכל התייקר. חומרי הגלם. הכל. למשל הפיסטוק לדובאי התייקר נורא, בגלל זה הסופגנייה עולה 20 שקל. אני לא רוצה למכור יקר כל כך".
למה בעצם אתה לא עושה גם ממתקים מזרחיים – כנאפה, בקלאווה?
"זה לא מתאים, לא מתחבר לקונספט. אתה נכנס למסעדה ויש גם פסטה וגם שווארמה וגם סושי... זה לא עובד. צריך לשמור על קו".
מה אתה צופה להמשך?
"הייתי הבן אדם הכי חיובי בעולם בהשקפת העולם שלי. אבל אני לא יודע, הכל השתנה. מקווה שיהיה טוב. אני קצת מיואש מהכיוון שהמדינה הולכת אליו. לי אף פעם לא אכפת מי יושב מולי, יהודי או ערבי. אתה שואל אותי אם אני לא מתבאס מכל הגזענות מסביב? מתבאס.אבל זה לא ימשיך לתמיד. מה שלא תלוי בך, אתה לא יכול לשנות. השינוי מתחיל בנו, באנשים הקטנים. אני, אתה".
חיפה היתה תמיד סמל לדו־קיום. זה לא התקלקל במלחמה?
"אין לי סטטיסטיקה. אבל בתחושה שלי זה התחזק".
