פול סיימון מוציא אלבום חדש של מזמורים
פול סיימון מוציא אלבום חדש של מזמורים
המוזיקאי הנערץ פול סיימון מוציא אלבום חדש של מזמורים שבהם הוא עוסק בסליחה ומחילה, מברר בזהירות אם יש גן עדן, אך לא מוותר על הציניות שלו. כי אחרי הכל, "אלוהים הוא טכנאי ההקלטות שלי"
פול סיימון מספר שהרעיון לאלבום החדש שלו, "שבעה מזמורים", הגיע לו בחלום ב־2019: הוא התעורר באמצע הלילה עם המילים "אתה עובד עכשיו על אלבום חדש בשם 'שבעה מזמורים'". זה היה כל כך אינטנסיבי שהוא כתב אותן על פיסת נייר ומסגר אותה באולפן שלו.
האלבום החדש, שיצא ביום שישי שעבר, הוא החומר המקורי הראשון שסיימון בן ה־81 משחרר זה שבע שנים. כל שבעת השירים החדשים מקובצים לרצועה אחת הנמשכת 33 דקות — סוויטה מוזיקלית של שבע תנועות, כהגדרת האמן. וכך סיימון הפך את האלבום שלו לבלתי אפשרי לנגינה ברדיו וכיצירה שחסינה מפני אופציית השאפל בספוטיפיי. אפשר להקשיב להכל או לכלום.
מי שעוקב רק אחרי מצעדי הפזמונים עשוי לחשוב שסיימון נעלם מאז 1990, אבל מעריציו יודעים שהוא מעולם לא הפסיק ליצור. הוא אמנם עובד בקצב איטי יותר, וכמעט שלא משחרר סינגלים, אבל דווקא אלבומיו האחרונים הכילו כמה מרגעיו המקוריים והיצירתיים כאמן. סיימון הוא אמן חרדתי ונוירוטי, שלא רק מתקשה לשחרר את יצירותיו, שאותן הוא מקליט בדקדקנות מפרכת, הוא גם אוהב להתעסק עם שיריו עוד ועוד אפילו אחרי צאתם, להמשיך להתלבט לגבי העיבודים וההגשה. זה מה שעשה באלבומו הקודם, שהציע גרסאות חלופיות לכמה משיריו הקודמים.
בהשוואה לכך, "שבעה מזמורים" הוא כמעט אלבום פשוט. ברובו זה סיימון עם הגיטרה. וגם על מרבית הכלים הנוספים שמצטרפים בהמשך הוא מנגן בעצמו. זה אלבום אקוסטי של מוזיקת פולק שבאופן מוצהר שואבת את השפעתה מספר תהלים שעל פי המסורת כתב דוד המלך: "הנבל הקדוש / בו ניגן דוד שירי תהילה / אנחנו כמהים לשמוע את מיתריו / שהציתו את לבו בלהבה", הוא שר בדואט עם אשתו, אידי בריקל. האם סיימון תזמן את צאת האלבום לחג השבועות, יום לידתו ופטירתו של דוד המלך? ואולי זה סתם צירוף מקרים שמימי: מפגש של משורר אחד עם משורר שני, בפער של 2,993 שנים זה מזה.
"כל האלבום הזה הוא ויכוח שאני מנהל עם עצמי על אמונה והיעדרה", אומר סיימון בסרטון פרומו שיצא לקידום האלבום. סיימון אמנם יהודי, אבל הוא חילוני ולא מאמין במיוחד. עם זאת, הוא מודה שבתור אתאיסט, אלוהים מופיע לא מעט בשיריו. בפרק כ"ג בתהלים נכתב "ה' הוא רועי". סיימון כותב במקום את "האל הוא המהנדס שלי". ובבית אחר הוא שר: "האל הוא טכנאי ההקלטות שלי, הוא המפיק המוזיקלי שלי". אתאיסט או לא, זה חתיכת דימוי מבריק לקיומו של כוח עליון כשותף בחייו של יוצר, המאזין והמתבונן החיצוני שעוזר לצמצם את חסד ההשראה לתוך תבניות היצירה וסרט ההקלטה.
את חקירת האמונה שלו בעשור האחרון הוא עשה לא דרך רבנים אלא באמצעות הדלאי לאמה ואנשי תיאולוגיה נוצרים. גם זה מתבטא במוזיקה: "שבעה מזמורים" אולי מושפע מהמסורת היהודית, אבל המוזיקה מתחילה עם דינדוני פעמונים בודהיסטיים, וממשיכה עם קטעים בסגנון גוספל נוצרי, אולי כי באוצר המילים של סיימון אין מקום למוזיקה יהודית. שירי המשא ומתן שלו עם אלוהים ועם האמונה נתפסים לרגעים כמו הגרסה של סיימון ל"נקודה טובה" של שולי רנד, אבל הם נשמעים כמו שירי ערש, מסע וחיפוש, מהסוג שסיימון התמחה בהם, עם משפטים שכאילו מגיבים — ומציעים הרהור מאוחר — לכמה משיריו הקודמים, מאז האלבומים "לבבות ועצמות" ו"גרייסלנד".
החצוצרן ווינטון מרסליס, שהיה עם סיימון באולפן בעת הקלטת האלבום, אומר על סיימון ש"מגבלות האמונה שלו קשורות לתפיסת היותו בן תמותה". במילים אחרות: ככל שאתה מתקרב למוות, אתה מתחיל להתמודד עם האפשרות של אמונה. אבל אמונה במה? ב"שבעה מזמורים" זו אמונה באפשרות לסליחה ומחילה על חטאי העבר, באפשרות לקיומם של שכר ועונש, לאפשרות שיש גן עדן והעולם הבא, שמציעה נחמה לאלה שכבר נמצאים על סיפם.
סיימון תמיד היה סקפטי וציניקן שעטף מילות חידה הרות משמעות במלודיות מתוקות ומרגשות. באלבום החדש שלו הוא עדיין ספקן, אבל כזה שכמה להאמין במשהו. האלבום מסתיים במילים של תפילה ונחמה: "גן עדן הוא מקום יפהפה / כמעט כמו להגיע הביתה / ילדים התכוננו / הגיע הזמן לחזור הביתה / אמן".
