יוני רכטר: "חסר לי המצב שבו אני שוכח את הכל ואז מחפש את עצמי מחדש"
יוני רכטר: "חסר לי המצב שבו אני שוכח את הכל ואז מחפש את עצמי מחדש"
המלחין והזמר יוני רכטר מוציא שיר שכתב לו יהונתן גפן לפני שנים ויוצא במופע לכל המשפחה. הוא היה יושב לבירה עם בטהובן, הוא חייב להצטיין בשחייה, זוכר את הימים שאקורד אחד כמעט פירק את “כוורת”, מתגעגע למפגש הראשון עם ניו יורק, מתחרט שלא אפשר לילדיו לגדל כלב וסבור שיש מצבים שלהגיד אמת זה טיפשות
יוני רכטר
- גיל: 71
- מקום מגורים: תל אביב
- מצב משפחתי: נשוי + 2
- מוזיקאי, זמר ופסנתרן. הלחין כמה מהקלאסיקות של הזמר העברי בהן "עטור מצחך". היה חבר בלהקת "כוורת" ובהרכב "הכבש השישה עשר". יופיע בשבת הקרובה במופע שקיעה קו רקיע בפארק אריאל שרון
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית. חזרתי מחדר כושר".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"כמעט תמיד בבית. אני כבר שנים אוהב לשתות קפה בוץ. אפילו כשאני בחו"ל הוא חסר לי ואם אני לא שוכח, אני לוקח את הקפה איתי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם בטהובן. מלחין מופלא שאני תמיד משתאה מהמוזיקה שלו. קשה להבין את גודל היצירה שלו בכמות ובאיכות, ואת זה אני אומר כמי שיודע מה זה לכתוב מוזיקה וכמה זה דורש. הייתי שואל אותו על חייו, כדי להבין איך איך זה עבד פעם, איך הוא כתב".
על מה אתה עובד עכשיו?
"יצאתי עם מופע לכל המשפחה עם הלהקה שלי (ב־3.8 בבית גוברין וב־4.8 בזאפה הרצליה). זה בשעה שילדים יכולים לבוא ויש גם שירים למבוגרים וגם לילדים. השבוע יצא השיר 'הנסיך הגדול'. כשיהונתן גפן, שותף רציני שלי לעשייה, הלך לעולמו, נזכרתי בשיר הזה שלפני המון שנים הלחנתי ועזבתי: שיר על נסיך שילד בן 40 מחכה לו ולא ילד בן 6. בנוסף עשיתי לא מזמן טריו ג'ז וכתבתי מוזיקה לסרט אנימציה".
מה השריטה שלך?
"יש לי מין רצון וצורך להצטיין. למשל, אני מתאמן בשחייה בבריכה עם מאמנת אז אני משקיע בזה כאילו אני הולך לתחרות. לפעמים אני גם סובל מזה ויחד עם זה נהנה מזה. כשאני עובד על יצירה, זה דורש לפעמים לילות ללא שינה עד שאני מרגיש שזה המקסימום שיכולתי להוציא. אז זה גם מוביל אותי לדברים טובים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"ללמוד להכיר את מה שחי בי ולתת לו ביטוי. לא תמיד ביטוי פומבי, אבל לפחות לעצמי. בתחום שלי יש המון מאבקים ומי צודק? ב’כוורת’ רבנו פעם על איזה אקורד עד שכמעט הלהקה התפרקה. אלה דברים שהם בנפשך, אז צריך לדעת לעמוד על שלך כשאתה מרגיש שזה מה שחי בך".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"עם חברי הטוב המחזאי והבמאי מיקי גורביץ'. בשנתיים האחרונות כל שישי אנחנו נפגשים אצלו או מטיילים עם הכלב שלו בפארק ויש לנו המון שיחות וגם קצת רכילויות. לפני 40 שנה הוא פנה אליי שאכתוב מוזיקה להצגה 'שלומית' בהבימה והיה בינינו קליק. למדתי ממנו המון על תיאטרון, מוזיקה וספרות".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"יש מצבים בחיים שלהגיד את האמת זו טיפשות, כי או שזה גורם לסבל למישהו או שזה פוגע, או שזה פשוט לא טקטי. בהמשך אמצא את הדרך להגיד בצורה בונה, ברגע המתאים, את האמת שנראית לי".
למה אתה מתגעגע?
"ב־1976 נסעתי בפעם הראשונה בחיי לניו יורק עם ‘כוורת’. הייתי בן 23 וחוויתי התאהבות בעיר, בעיקר בגלל התרבות, המוזיקה והג'ז. היינו שלושה חודשים בעיר, כל אחד מצא דירה והיתה לי עצמאות מדהימה וגם מפחידה – בעיר עם אלימות וסמים. הייתי נשאר במועדוני ג'ז עד 5 בבוקר ויוצא עם הנגנים. זו חוויה של פעם בחיים כי שנה אחרי כך חזרתי שוב לעיר והיה נורא. פתאום ראיתי את הבדידות והקשיים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"ליד הים. אומנם אני שוחה כל יום בבריכה, אבל בכל זאת הים הוא סוד וקסם ומרווח ואוויר".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי שמח אם היתה לי היכולת לכתוב טקסטים. עבדתי עם עלי מוהר, חנוך לוין, יהושע סובול, נסים אלוני, והלחנתי את גדולי המשוררים כמו אלתרמן וחלפי, ועדיין אני מעריץ את האנשים האלה כי בעיניי הקסם הוא במילה. אין לי את מה שיש ללאונרד כהן או בוב דילן, יהונתן גפן, סנדרסון ואולארצ'יק שיודעים להתבטא ולהגיד משהו עמוק על עצמם ועל החיים ועלינו. אני כותב קצת. זה קרה עם 'כמו עמוד ענן' שהבית הראשון יצא לי עם המנגינה, אבל לא ידעתי איך להמשיך אז נתתי לעלי מוהר להמשיך, או עם 'יש אי שם' שנתתי לענת גוב להמשיך".
על מה יש לך רגשות אשם?
"כשהייתי אבא צעיר הילדים שלי כל כך רצו כלב. אנחנו גרים בדירה תל־אביבית ואני אחד שגדל בעיר ואף פעם לא היה לי כלב וממש חששתי מזה, והילדים היו מתוסכלים. לא ויתרנו ואני מצטער על זה. שניהם כבר בחורים גדולים, לאחד כבר יש ילדים, ולשניהם יש כלב ואני רואה מה זה עושה גם לנכדים וצר לי על זה".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"שיש לי משפחה, כי לא הייתי בטוח בצעירותי שזה ילך לכיוון הזה, גם כי היתה לי ילדות לא פשוטה וחשבתי שילדים זה לא דבר פשוט, וזה צעד שאני מאוד שמח עליו. בזכות הילדים שלי הצלחתי לגדול כבן אדם ולדעתי אם לא היו לי ילדים הייתי בן אדם פחות שלם. גם המוזיקה שכתבתי זה הישג מבחינתי ואני אוהב אותה. עשיתי מה שאני אוהב ולא משנה לי כל כך מה אחרים חושבים על זה".
מה מפחיד אותך?
"העתיד. גם בארץ וגם בעולם. גדלתי בשנות ה־60 ואז העולם נראה מקום נהדר עם עתיד מזהיר, במיוחד לבחור בן 15 שגילה את הביטלס ואת המוזיקה והספורט והבחורות. עם כל זה שהייתי לא פשוט, עם כאבי גדילה, העולם נראה מקום שאנשים רוצים טוב. היום אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שיש רוחות לא טובות שמנשבות וזה מפחיד".
מה עושה אותך מאושר?
"יש מצבים שאני מנגן ועף. קרה לי שאלתרתי לעצמי בפסנתר ועצמתי עיניים ופתאום יצא ממני משהו שלא ידעתי על קיומו והתחושה היתה מופלאה, כמו הארה, כי ברגע שאתה אומר 'וואו, איזה כיף לי', זה נעלם. זה ההפך מאגו, זה רק לא להיות".
מה הכי חסר לך בחיים?
"השתחררות. החיים שלי מאוד מסודרים ואני מאוד בשליטה. היו תקופות שנסעתי לאי ביוון ונזרקתי ובשנים האחרונות זה פחות קורה. השנה הופעתי בניו יורק ביצירה של המלחין אוסוולדו גוליחוב על פי 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, אז כבר יצאנו לחופש, אבל אני לעתים רחוקות נוסע במיוחד וחסר לי להיות קצת במצב שאני שוכח את הכל ומחפש את עצמי מחדש".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הידע שרכשתי. לא רק במוזיקה אלא גם ביחסי אנוש, באיך לעשות את הדברים, איך להדריך אנשים”.
מי האמנים שהשפיעו על יצירתך?
"באך, בטהובן, שופן, פרוקופייב, בארטוק, הביטלס, אלטון ג'ון, סטילי דן, ביל אוונס צ'יק קוריאה, מיילס דיוויס, סשה ארגוב, אריק איינשטיין, שלום חנוך ומתי כספי".
אם לא היית מוזיקאי מה היית עושה?
"הייתי חי".
