הציירת אנה וויאנט - דיוקן עצמי, עם ספונסר ברקע
הציירת אנה וויאנט - דיוקן עצמי, עם ספונסר ברקע
הציירת אנה וויאנט היא השם החם בעולם האמנות עם ציורים שנמכרים ביותר ממיליון דולר ורשימת המתנה ארוכה. העובדה שהיא גם בת זוגו של לארי גגוזיאן, אחד האנשים החזקים בעולם האמנות שמבוגר ממנה ב־50 שנים, מעוררת ויכוח בנוגע לנסיקתה המטאורית
הציירת אנה וויאנט (27), ילידת קנדה, היא הכוכבת העולה של עולם האמנות הבינלאומי. לפני חמש שנים סיימה את לימודיה, וציוריה, שנמכרו ב־2019 בכמה מאות דולרים, נמכרים היום במכירות פומביות במעל מיליון דולר, כמו הציור “Falling Woman” שנמכר באפריל בבית המכירות סותבי’ס ב־1.6 מיליון דולר. הביקוש לעבודות שלה כל כך גדול שברשימת ההמתנה יש לפחות כ־200 אנשים.
וויאנט (Weyant) היא גם האמנית הצעירה ביותר המיוצגת על ידי אימפריית גגוזיאן, רשת של גלריות שעם אמניה נמנים דמיאן הירסט, הוראס פישר, אנסלם קיפר, ג׳ני סוויל ואחרים, ועם קשר או שבלי היא גם בת זוגו בשנה האחרונה של בעלי הגלריה לארי גגוזיאן, בן ה־77. הפרט הזה מופיע, כמובן, בכל הכתבות הרבות שעוסקות בהצלחתה, ותוך כדי גם מרמזות על קשר בין הזוגיות לנסיקה.
וויאנט היא בהחלט אמנית טובה, אפילו מצוינת. ציוריה הריאליסטיים, של נשים צעירות, מבולבלות וטבע דומם, מרשימים מאוד. הם אפילו זכו בתשומת לבו של מבקר האמנות החשוב גרי זלץ, שהיה בין הראשונים שגילה אותה ושיבח אותה באינסטגרם. האינסטגרם היה גם הבמה הראשונה שבה הציגה וזכתה בתשומת הלב של שדה האמנות.
במרכז ציוריה הריאליסטיים, המונוכרומטיים, של וויאנט נמצאות בעיקר נשים צעירות, לבנות, בעלות עור ענוג, מראה בתולי וחזה עגלגל. הבחירה לצייר אותן, כך אמרה ל"וול סטריט ג׳ורנל", נולדה מתחושת הבדידות שחוותה כשעזבה את הבית ללימודים ב־RISD, בית הספר לאמנות ועיצוב ברוד איילנד. "הייתי חדשה, מבולבלת במדינה חדשה, התגעגעתי הביתה ופשוט פחדתי", הסבירה וויאנט. "אני זוכרת שחשבתי שאם אוכל להעביר את הפחדים שלי לנשים שציירתי, לפחות יהיה איתי אדם נוסף בשיחה".
בנשים אלו, חלקן דומות דמיון רב לציירת עצמה, יש משהו שביר ונוגע ללב. הן משדרות חולשה ופסיביות, כמו בציור "Feted" מ־2020 שבו נערה צעירה נראית מעולפת על מעין אובייקט שנראה כעוגה גדולה מקושטת; או בציור ״Loose Screw״, שבו אישה צעירה נראית מחייכת, באמצע שיחה, דייט, כשידה החבושה מחזיקה כוס יין ונר כבוי בסמוך. הציורים נראים נטולי זמן. התפאורה — הבגדים, התכשיטים — מזכירה, מצד אחד, דמויות מסרטים הוליוודיים ישנים ומצד שני, נשים צעירות מתולדות האמנות. יש בהן משהו רך ופגיע, מרומז ומאוד סיפורי. הן מעוררות חמלה והזדהות. רבים מציינים את הדמיון לציוריו של ג׳ון קורין (וויאנט עצמה נראית כאילו יצאה מהם) וגם לאלו של המאסטרים הגדולים. ב"וול סטריט ג׳ורנל" הגדירו אותה כ״בוטיצ׳לי בת המילניום הנוכחי״. אני דווקא רואה מין קשר ניגודי לצילומים של סינדי שרמן שעסקה רבות בדימויים נשיים בסרטים ובתרבות. אצל שרמן אלו נשים חזקות שנמצאות בסיטואציה מאוימת, מסויטת. אצל וויאנט זוהי אפלה מרומזת והנשים פסיביות ומתוקות להפליא.
מכיוון שאנחנו בעידן המי־טו והפוליטיקלי קורקט, הכתבות על וויאנט עסוקות בעיקר בלשלול את הקשר בין הזוגיות עם אחד האנשים החזקים בעולם האמנות לבין ההצלחה המטאורית שלה ובכך, כמובן, לאשר אותו. למשל, אלי ריינס, הבעלים של הגלריה הניו־יורקית "56 הנרי", שהציגה את תערוכת היחיד הראשונה של וויאנט לפני שלוש שנים, אמרה ש״כל מי שמחבר בין חייה הפרטיים של האמנית לסיכויי ההצלחה שלה הוא מיזוגני״.
אין ספק שזה מצב שקשה מאוד לצאת ממנו טוב. אפשר להתאמץ ולראות בוויאנט תוצר של מהפכה פמיניסטית מוצלחת, דור שלישי, כלומר, פוסט־פמיניזם, שמציירת את מה שהיא רוצה ויוצאת עם מי שהיא רוצה, ומרוויחה הרבה כסף (מה שלא נכון, בינתיים, מכיוון שהאמנית עצמה לא מרוויחה דבר מכספי המכירה הפומבית), אבל קשה שלא לחשוב שלא משנה מה, כולנו נחשוב שהדרך להצלחה בשדה האמנות (כמו בכל שדה אחר) עוברת דרך הגבר החזק, השולט. כך כתבו ה"גרילה גירלז" — קבוצה של אמניות פמיניסטיות אנונימיות שנאבקות בסקסיזם ובגזענות בתוך עולם האמנות — בעבודתן הקאנונית כבר ב־1989 שבה נראית ונוס השוכבת עם פנים של גורילה: “האם נשים צריכות להיות ערומות בשביל להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?״.
לדעת המגיבים לכתבה עליה ב"וול סטריט ג׳ורנל", התשובה היא כן. ״כל הכתבה צריכה להיות על ההשפעה שהיתה למראה שלה ולחבר שלה על הצלחתה. אני בטוח שיש שם אלף אמנים עם הכישרון שלה — שלא מצליחים״, היא דוגמה לאחת התגובות.
גם גגוזיאן, מבלי לשים לב, אישש זאת כשאמר לעיתון שהוא מרגיש שהגלריה שלו יכולה לעזור להכניס יותר מהיצירות שלה למוזיאונים מאשר לקטלוגים של מכירות פומביות. "היא אינטליגנטית והיא לא מדברת את כל השפה האמנותית", אמר. "אני רק מנסה להגן עליה מהזאבים הרעים הגדולים״.
מעניין שגם זלץ עצמו השתמש במטאפורת הטרף כשהתבטא, בהקשר אחר, על הצלחתה המטאורית. ״עולם האמנות אוהב לטרוף את הצעירים שלו. זה יכול להיות קשה לצייר עם קול אחר בראש שלוחש מספרים ומחירים, אבל אולי היא יכולה״.
