"כמה הזדמנויות יהיו לי לגלם דמות אגדית כמו ארתור מילר?"
"כמה הזדמנויות יהיו לי לגלם דמות אגדית כמו ארתור מילר?"
אפקט "שטיסל" נמשך. אחרי שירה האס, שהופיעה בווסט אנד, עכשיו תורו של מיכאל אלוני לעלות על במות לונדון בתפקיד המחזאי הנודע ארתור מילר. בריאיון אחרי אחת מהצגות ההרצה הוא מסביר למה כל כך נמשך לדמות ולתפקיד, אילו לקחים הוא לומד ממנו על כאן ועכשיו, ומה יש לו בעד (ונגד) שחקנים בריטים מנומסים
קבלו את מיכאל אלוני בתפקיד ארתור מילר. שבע מילים שלא נראות הגיוניות במבט ראשון. מה לכוכב הישראלי, שעדיין משחק רווק גרוזיני בשם זאזא בעיבוד הבימתי הלהיטי לסרט "חתונה מאוחרת" בתיאטראות הבימה ובאר שבע, ולמחזאי האמריקאי הדגול? אבל עובדה.
הסוכן האמריקאי של אלוני קיבל הצעה מלונדון עבור הלקוח שלו: יוצרי ההצגה "כאן באמריקה", שעולה בתיאטרון הפרינג' המוביל “האורנג' טרי", ביקשו את אלוני ספציפית לתפקיד של מילר, בלי אודישן. "זה היה מפתיע וגם מחמיא, כמובן", הוא מספר אחרי אחת מהצגות ההרצה של המחזה מאת דיוויד אדגר, כשהאדרנלין של אחרי־הצגה עדיין גועש בדמו. "קראתי ואהבתי, ומיד אמרתי כן. כמה הזדמנויות כבר יהיו לי לשחק דמות אגדית כזאת?".
כזה הוא אפקט "שטיסל", מתברר. הסדרה הישראלית שהתלקחה בנטפליקס כבר הביאה לבמה הלונדונית את שירה האס, ששיחקה בסדרה את רוחמי, אחייניתו של עקיבא (קיווע), הלוא הוא אלוני. האס עשתה תפקיד משנה יפה במחזמר "ליל הבכורה", על פי הסרט של ג'ון קסבטאס, שעלה וירד במהירות בווסט אנד. אלוני לעומתה מבצע את טבילת האש הלונדונית שלו בפרינג', בתיאטרון עם 180 מקומות ישיבה בלבד, אבל הוא מסתער על התפקיד הראשי של דמות מופת, אחד היוצרים המרכזיים של המאה ה־20 - מחבר "כולם היו בניי" ו"מותו של סוכן" וזוכה פרס הפוליצר - ועומד באתגר בגבורה.
מרגש לראות אותו מתמודד עם נהרות של טקסט באנגלית לא פשוטה, במבטא ניו־יורקי מושלם. מילר שלו חריף ודוקר, שנון וכריזמטי, סוער ומיוסר, וגם כשהוא ממושקף, מעונב ומסורק למשעי - הוא חתיך לתפארת. לחשושי "מי זה?" נרגשים נשמעו בבירור באולם האינטימי, בקרב הצופים שלא ידעו את "שטיסל". לדברי אלוני, "זה חלק מהחוויה ומהסכנה, והריגוש פה זה להיות ממש בתוך הקהל".
מה הקשר בין קיווע למילר, למען השם?
"אין קשר, אבל אף פעם לא היה לי טייפקאסט מובהק. זאת ברכה ואולי גם קללה, שלא יודעים ישר למה ללהק אותי, שאני לא מזוהה עם 'טיפוס' אחד".
אלוני, בן 40 עם עגיל באוזן ואנרגיות של נער פרא, בכלל אוהב להפתיע את עצמו ודואג שלא יהיה רגע דל בקריירה שלו: בין השתתפות בסרטים כמו "תוכנית א'" וסדרות בינלאומיות כמו "היינו בני המזל" ו"תמונות מחיי נישואים" (שבה הוטל עליו לפלרטט עם ג'סיקה צ'סטיין, כי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת), הוא עומד לביים את "מקבת" בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, וזה אחרי שעיבד וביים את המחזה "צוצלת מקוללת" בסטודיו של ניסן נתיב שבו למד, ואחרי שהוציא קובץ נובלות וסיפורים קצרים - "אהבה בימי שפעת", ביים סרט קצר, ומה לא. לדבריו, הוא מזדהה עם מה שמילר אומר על עצמו במחזה: "אני מתבונן בנשמות של אחרים ומחפש בהן משהו ממני, כשחקן וגם כיוצר".
מה ההבדלים בין שחקנים ישראלים לבריטים?
"בעיניי, בסוף משחק הוא שפה בינלאומית. כמו סיפור, כמו רגש. כמו להיות אנושי. השחקנים הבריטים פשוט מנומסים, לטוב ולרע".
למה לרע?
"את זה נשאיר לדמיון של הקוראים. לכל מטבע יש שני צדדים: עבדתי עם אמריקאים, גרמנים וספרדים, וזה תמיד שונה. הפרטנרים הבריטים שלי הם מקצוענים אמיתיים. אבל אין כמו בארץ".
האמירה האחרונה מפי אלוני, שהעולם פתוח בפניו ומרעיף עליו אפשרויות מסעירות ללא הפסקה, מהולה מן הסתם לפחות בקורטוב של אירוניה. כמו רבים מהקולגות שלו הוא מוצא את עצמו נאלץ לדברר את ישראל בחו"ל ולהגן על שמה הטוב: "אני עובד בזה כל הזמן, אם ארצה או לא. יש לי אחריות מעבר לעצמי כשאני עושה דברים בחו"ל".
עכשיו מצטרפים המחזאי שמציע לקנות לו משקה, והשחקנית שמגלמת את מרילין מונרו, אשתו של מילר, שמנסה לארגן ארוחת ערב לקאסט בהמשך השבוע, ונראה שאלוני משתלב יפה בבועה החדשה שגורלו זימן לו. גם הקהל אוהב את ההצגה, שמיועדת לרוץ עד 19 באוקטובר, ואחרי שהביקורות יתפרסמו — "אני בכלל לא משקשק מפחד", הוא צוחק - יתברר המשך דרכה, כולל האפשרות שתעבור לאולם גדול יותר בווסט אנד.
"כאן באמריקה" מתמקד במערכת היחסים של מילר ואיליה קאזאן, שהיה "הבמאי הגדול ביותר באמריקה" (בהצגה מגלם אותו כוכב הטלוויזיה שון אוונס), זכה בשני אוסקרים וביים את יצירות המופת של מילר בתיאטרון. השניים היו בנים למהגרים, הוריהם בנו את עצמם באמריקה והתעשרו בעסקי ביגוד ושטיחים, אבל התרסקו ונותרו חסרי כל בעקבות המשבר הכלכלי של 1929. מילר וקאזאן התפכחו מחלום הקפיטליזם ופלירטטו בצעירותם עם קומוניזם, מה שהוביל לטרגדיה. הם היו קרובים כמו אחים, ומתברר שאפילו חלקו במרילין מונרו (קאזאן ניהל איתה רומן לפני מילר).
אבל המחזה מלווה את הקרע שנוצר ביחסיהם אחרי שקאזאן הלשין על חבריו ועמיתיו שהיו קשורים בדרך זו אחרת למפלגה הקומוניסטית, במסגרת ציד המכשפות שהשתולל באמריקה בשנות החמישים. המחזה שואל איך דברים כאלה יכולים להתרחש בכלל "כאן באמריקה", כשברור שהוא מתכוון גם ל"כאן ועכשיו" - רגע לפני הבחירות הגורליות באומה שסועה - וגם לרדיפת אנשים על רקע פוליטי בשאר העולם.
חרפת ההלשנה דבקה בקאזאן עד יומו האחרון. "יש בחדר הזה מלשין פוליטי", הוא אומר על עצמו בהצגה, בסצנה שבה מתחילות החזרות למחזה של מילר, "אחרי הנפילה", שתיעד את הפרשה וסימן את חידוש הקשר המקצועי ביניהם, אחרי נתק כואב של עשור. אלוני מתייחס למורכבות הפרשה: “כשמשטר נכנס בין חברים, אפילו בנושא כמו חיסוני הקורונה, זאת בעיה. השאלה היא לא אם הייתי סולח לחבר ש’בגד’, אלא למה המדינה צריכה להתערב כך בחיי הפרט. כמו במחזות הנהדרים של מילר, המדיני הופך אישי. אין גיבורים ואין אשמים, רק קורבנות. אז ואולי גם היום”.
