הפריבילגיה לכתוב: יומני אתי הילסום
הפריבילגיה לכתוב: יומני אתי הילסום
יומני אתי הילסום, סטודנטית יהודיה שחיה באמסטרדם לא רחוק מאנה פרנק, יוצאים עתה לאור מחדש, אליהם מצורפים מכתבים שלה שטרם ראו אור. כל אלו מספקים הזדמנות להכיר קול נשי עז ואינטנסיבי של מי שבחרה לחזור למחנה ולא למלט את עצמה
לא רחוק ממקום המסתור של אנה פרנק באמסטרדם, חיה צעירה יהודייה, אתי הילסום, סטודנטית בת 27 עם נפש סוערת, וכתבה יומנים. היא למדה משפטים, פסיכולוגיה ולשונות סלאביות, היא היתה מאוהבת במטפל שלה, הפסיכו־כירולוג הגרמני יוליוס שפיר, היא פגשה חברים ומשפחה והתנסתה באינספור חוויות, עד שההיסטוריה הנתגשה בה. כשנשלחו יהודי אמסטרדם למחנה המעבר וסטרבורק, החליטה הילסום להצטרף להוריה ואחיה. משם הגיעה לאושוויץ ומתה ב־1943.
אבל החיים הקצרים והדחוסים שלה תוארו היטב ביומנים ובמכתבים שכתבה, והתגלו במקרה כמעט 40 שנה אחרי מותה. הם ראו אור בעברית תחילה תחת השם "חיים כרותים" ואחר כך בספר "השמים שבתוכי" (הוצאת כתר). זה טקסט יפהפה, נועז ואינטנסיבי וכן, עם קול נשי מובהק, מלא תובנות קיומיות, אהבת אדם ואהבת אלוהים. הספר הסתובב תחילה בחוגים קטנים, ועם השנים נהפך לספר אהוב ומצוטט מאוד. כעת הוא רואה אור במהדורה מחודשת (באותו תרגום של שולמית במברגר), ואליו נוספו לראשונה בעברית 16 מכתבים שכתבה הילסום בחודשים האחרונים לחייה.
המכתבים שתורגמו כעת הוכנסו לספר לפי סדר כרונולוגי, ובהם מתוארים החיים במחנה, הטרנספורטים, העליבות והמוות המצוי בכל מקום. "אלה מכתבים ששלחה מתוך המחנה לאנשים שונים, ומאפשרים למלא את הפערים בסיפור שלה", אומרת המתרגמת אירית באומן, שתירגמה את המכתבים מהולנדית. "זה השלב שההורים שלה ואחיה הגיעו למחנה והיא ליוותה אותם ודאגה להם. היו לה קשרים ביודנרט והיא פעלה כדי להוציא אתם למחנה ברנפלד של יהודים מיוחסים יותר, שלכאורה לא מיועדים לשילוח".
ככל שהזמן מתקדם והחיים במחנה הופכים לקשים יותר, "הכתיבה שלה הופכת לפחות הגותית ועוסקת ביומיום ובהישרדות", ממשיכה באומן. "אם כי המהות שלה נשמרת שם. מכיוון שהיא היתה קרובה לצוות המחנה וקשורה ליודנרטמותר היה לה לכתוב, לשלוח ולקבל מכתבים. לקראת הסוף גם זה נאסר עליה. ואז היא עוברת לשיטה מקודדת: מותר לשלוח רק גלויות ולבקש רק מצרכים חיוניים. אז היא כותבת לחבריה בקוד. למשל סבון הוא 'מחברת'".
ההשוואה לאנה פרנק מתבקשת. מה בחברה היהודית של אותה תקופה איפשר את כתיבת היומנים האיקוניים האלה?
"שתיהן היו נשים כותבות. אם אתי לא היתה נספית היתה הופכת לאשת ספרות מרשימה. עולם הרוח של החברה היהודית בהולנד היה פתוח, היה דגש רב על השכלה, על אסתטיקה, אני מכירה את זה ממשפחתי. היו הרבה בתי דפוס יהודיים, ודרך בתי הדפוס נוצרו גם מוקדי יצירה. וגם המוביליות החברתית בהולנד והעיסוק האקדמי תרמו לעיסוק בהגות וביצירה.
"אך יש הבדל בין היומנים. אצל הילסום ניכרת כבר בגרות נפשית והתפתחות אינטלקטואלית, כשהיא כתבה היא כבר היתה אשה מאוד מפותחת עם דקות אבחנה. המכתבים מן הסתם שונים מהיומנים, הם פונקציונליים יותר. המחנה הופך ליקום מקביל, והיא נעה בין הסוריאליזם לארציות שבמחנה: 'בארבע בבוקר סחבתי פעוטות מהרכבת ואני רואה ילדים מתים', היא כותבת כמעט ביובש, ובפסקה הבאה מדברת על רוח האדם ושהיא נאחזת ביופי של החיים, ועד הרגע האחרון היא תעניק לזולת, כי זה הצו האלוהי בעיניה. הגבוה והנמוך מתערבבים שם. זה קורע לב".
למה לדעתך היא בחרה לחזור למחנה ולא למלט את עצמה?
"שאלתי את עצמי האם היתה מודעת לכך שהקץ יבוא. מדי פעם היא כותבת את זה, שמי שנוסע כבר לא יחזור. אבל היא חוזרת למחנה כי היא רואה בזה שליחות, חובה מוסרית. המחנה הופך לקיום מקביל של מציאות דחוסה, יש בו סולידרית של הנוטים למות, וזה שואב אותה חזרה. זה לא רציונלי. להיות שם, לארגן, לסדר, היא קוראת לזה 'עבודה'. אבל העבודה שם היא אפילו ברמה של לתת מבט חומל אחרון לאשה זקנה לפני שהיא עולה לשילוח. לספק רגעים אחרונים של אנושיות. אני חושבת שהיא לא רצתה להיפרד מהזהות היהודית ומהקהילה היהודית. זה היה חלק גדול מהחיים שלה גם אם חיה כחילונית".
"יש פה משהו מסתכל כי היא מקבלת את הגורל. לא מתקוממת נגדו. אבל היא אומרת, זה לא רצון האלוהים, זה מעשה האדם, והיא בתוך החוויה הטראגית אבל עושה לה סובלימציה ונאחזת בפן הרוחני של הדברים".
"ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על החיים", כותבת הילסום, "וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו... טובות כל כך. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה".