"ההצלחה של פאודה היא תעלומה. לא ראינו את זה בא"
"ההצלחה של פאודה היא תעלומה. לא ראינו את זה בא"
כשהופיע התסריטאי אבי יששכרוף עם הרעיון לסדרה “פאודה", ב־yes ביקשו ממנו שיחליף את שמה. היום שם הסדרה, שעולה בעונה רביעית, נהפך למטבע לשון בפי בני גנץ והשייח' נסראללה. בעקבות מכירתה לנטפליקס והפיכתה ללהיט בכל העולם נמכרה חברת ההפקה של יששכרוף וליאור רז לחברת קנדל האמריקאית בעסקה של עשרות מיליוני דולרים. ועדיין, הוא אומר "הצלחת הסדרה היא תעלומה בעיניי"
הסדרה "פאודה" עולה היום בעונה רביעית. עובדה שבפני עצמה היא הישג לא מבוטל לדרמה ישראלית, שדוברת עברית וערבית, מתרחשת בעיקר בשטחים ועוקבת אחר יחידת מסתערבים. בנוסף, נרכשה הסדרה, שמשודרת ב־yes, על ידי נטפליקס, ויש לה אדפטציות בינלאומיות, כולל אחת בארץ לא קטנה ושמה הודו. יוצריה, ליאור רז ואבי יששכרוף, העלו בנטפליקס סדרה אמריקאית אחרת "פגע וברח"; והחברה שלהם Faraway Road, נמכרה בעסקת עשרות מיליונים. כיום הם המנכ"לים של חברת תוכן שפניה לחו"ל.
בראיון בביתו של יששכרוף, בשכונת הדר יוסף בתל אביב, הוא מספר על רגעים שבהם היה צריך לצבוט את עצמו נוכח ההצלחה. אחד הרגעים האלה היה בצילומי "פגע וברח", שאז הבין את המשמעות של הפקה אמריקאית: "אם צריך 300 ניצבים, מקבלים. אם צריך מסלול טיסה, אין בעיה, סוגרים חלק מ־JFK בשביל זה. אתה מצלם מרדף בברודוויי, ואומר לעצמך 'יואו, זה אני?'".
"ליאור ואני גדלנו בירושלים", הוא ממשיך. "אני בגבעת שאול, ליאור בקטמונים. שכונות לא קלות. ופתאום אתה מוצא את עצמך סוגר רחובות בניו יורק, משהו בסיטואציה הזאת מוזר. זה מזכיר לי את השורה מהסרט 'מתחת לאף'. בא לי לעמוד על השולחן ולהגיד 'אני סמי בן טובים דפקתי הקופה... וגם הרצל, החבר שלי'. זה ליאור ואני. כרגע דפקנו הקופה ולא מאמינים שזה קרה לנו".
חלק מהקופה שדפקו כולל מכירת החברה שלו ושל רז לחברת קנדל, שבראשה עומדים שניים מהבכירים ביותר לשעבר של חברת דיסני, טום סטאג וקווין מאייר. "המטרה שלהם היא לרכוש כמה חברות הפקה ולהפוך לתאגיד תוכן גדול. הם קנו את החברה של ריס וית’רספון, חצי מהחברה של וויל סמית. אנחנו היינו מהקטנים. השאיפות שלנו הן לגדול ולהיות ספק תוכן ולא רק ספק תוכן ישראלי".
לפי עיתוני התעשייה, העסקה עם וית’רספון נאמדה ב־900 מיליון דולר, ואילו זאת עם הצמד הישראלי "בפחות מ־50 מיליון דולר", סכום יפה במושגים מקומיים. "העסקה משאירה אותנו כמנכ"לים של החברה", מסביר יששכרוף, שגייס באחרונה צוות של עובדות ועובדים. "אנחנו עומדים לעבור למשרדים", ממשיך יששכרוף. "זאת תהיה הפעם הראשונה שיהיה לי משרד ואוביל צוות. זאת חוויה אחרת".
יששכרוף (49) למד בתיכון שליד האוניברסיטה, שירת ביחידת דובדבן. בזמן השירות, ב־1994, נפצע. בגלל שהעולם מטורף ומתנהל כמו סדרת טלוויזיה, הרופא שהגיע לטפל בו היה ברוך גולדשטיין, שחודש וחצי לאחר מכן טבח במתפללים חפים מפשע במערת המכפלה. לאחר השירות נהיה יששכרוף עיתונאי. הוא החל לעבוד בקול ישראל; היה כתב לענייני פלסטינים של "הארץ" במשך שנים רבות; כתב עם עמיתו לעיתון עמוס הראל שני ספרים, ואחר כך עבר לכתוב ב"וואלה". את ליאור רז, שותפו לכתיבה, ליצירה וכעת גם לבעלות על חברת ההפקה המצליחה, הכיר עוד מתקופת השירות ומירושלים. את השטחים הוא הכיר משני הצדדים: כחייל שלחם בפלסטינים, וכעיתונאי שסיקר אותם. “פאודה” נובעת משני הכובעים האלה.
"בעונה הרביעית", הוא אומר, "ניסינו להרחיב את היריעה. לצאת קצת מהמסגרת של השטחים, ושל פלסטינים מול ישראל. לקחנו את הסדרה לזירות אחרות כמו בלגיה (שאותה צילמנו בבודפשט) ואנחנו מתעסקים בערבייה ישראלית שאימצה לגמרי את הזהות הישראלית (לוסי איוב), עד שהיא מגלה את האמת על משפחתה. לעונה יהיו כמה עלילות במקביל. זה יהיה יותר מורכב לצופה, ויכלול את צפון אירופה, ג'נין וישראל".
"פגע וברח", הסדרה שצולמה בארה"ב, לא המשיכה לעונה שנייה. נטפליקס החליטו שזה לא משתלם לשירות. היתה לה צפייה גבוהה, "אפילו יותר מ’פאודה’", אומר יששכרוף, אבל ההשקעה הכספית בה היתה גבוהה מדי. לדעתו, היא גם לא היתה אותנטית דייה. ההצלחה של “פאודה” וגם של "שטיסל" נובעת מזה שהן מספקות "את המיוחד והשונה", הוא אומר. "לא עוד סדרות אמריקאיות. 'שטיסל' הציגה עולם שזר לרוב העולם".
הקיץ מתחילים הצילומים לסדרה חדשה נוספת של רז ויששכרוף, שתעלה בערוץ הכבלים האמריקאי שואוטיים. "זאת סדרה בת ארבעה פרקים על סיפור ישראלי־ערבי־אמריקאי. היא תהיה באנגלית, בעברית ובערבית. ליאור ואני כתבנו אותה עם הבמאי האמריקאי גרג בארקר ועם תסריטאית לבנונית, ששמה לא לפרסום. וזה מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין".
אף שהסדרה שוב עוסקת במזרח התיכון, יששכרוף אומר שישמחו להפיק תוכן שונה לגמרי. על התהייה איך בכל זאת סדרה העוסקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני — נושא שבארבע מערכות הבחירות האחרונות לא היה קיים כלל — מצליחה כאן כל כך, אין לו תשובה.
"זאת תעלומה בעיניי. לא ראינו את זה בא. לא בישראל ולא בעולם. חזרתי עכשיו מהאמירויות. הייתי אורח של יורש העצר של ראס אל חיימה. גם שם דיברו איתי על ‘פאודה’. כשהעונה השלישית יצאה, היא היתה הנצפית ביותר בנטפליקס בלבנון, מספר שלוש באמירויות, מספר ארבע בירדן. ערוץ טלוויזיה פרסי המשדר בלונדון שידר אותה בפרסית, והיא פופולרית מאוד גם בארה"ב ובדרום אמריקה.
"אין לי את המפתח אבל שמנו גז על האותנטיות. גרמנו לצופים לתהות אם זה אמיתי. יש בה משהו מחוספס, מסריח, מרגישים את הזיעה, הכאב והדם. ככה לא הולכים מכות בסרטים של הוליווד, ככה לא יורים בסרטים של הוליווד. בחיים לא נראה בסדרה הוליוודית שהגיבור צועק 'אני יוצא' כשהוא יוצא למסדרון כדי שהשני לא יירה בו בטעות. בסרט הוליוודי היו יורים חופשי, והוא היה משתחל בין היריות ומציל את העולם".
"משהו בי לא עזב את השטחים"
הסדרה גם נהפכה לחלק מהשיח הפוליטי. "אחרי שנסראללה קרא להחרים את ישראל שמו ברשתות את צילום המסך של נטפליקס, שבה היא מדורגת במקום הראשון בצפייה בלבנון, וכתבו לו 'מה שווה החרם שלך כשזה מספר אחת?'. וגם לשיח הישראלי נכנסנו: יום אחד היתה כותרת ב'ידיעות' של בני גנץ, שישב אז בממשלת נתניהו ואמר 'יאללה, פאודה'. כשאנחנו באנו ל־yes והצענו את השם, שפירושו כאוס, בלגן, לא הבינו מה זה. אמרו אולי נקרא לזה 'המסתערבים', ואמרנו לא. פתאום כל העולם ואחותו יודעים מה זה פאודה".
מאז נהפך לתסריטאי, יוצר ואיש עסקים, יששכרוף לא מחפש בגדה עוד חומרים. "משהו בי אף פעם לא עזב את השטחים", הוא אומר. "אין יום שעובר ואני לא מתגעגע לשם: לטיולים שהייתי עושה עם צלמים בעזה ובגדה. החוויות שלי ככתב שטחים, שזה בעצם עיתונאי מלחמה, נצרבו בי. סיקרתי את המקום בשנות השיא של האינתיפאדה השנייה, עם הפיגועים הכי גדולים, החיסולים הכי גדולים. אלה דברים שלא יוצאים לך מהראש. האדרנלין ב־180 קמ"ש. אני זוכר את עצמי הולך בתהלוכה של עשרת אלפים איש בעזה, בלוויה של עשרה אנשי חמאס, ואני בראש המצעד עם מיקרופון מראיין את כל אלה עם הסרטים הירוקים על הראש ואין להם מושג מי אני. הייתי צעיר, עוד לא היתה לי ילדה (היום היא בת 16), זה היה אחרת".
המפגש עם העולם הזה עיצב גם את תודעתו הפוליטית, שהיא שונה מאוד מזו שהגיע איתה לצבא. "נכנסתי כמו משפחתי וחבריי לצוות מאוד ימני ויצאתי בתחושה שאי אפשר שמלחמה תהיה הפתרון”. זה השפיע על היצירה שלו במובן הזה ש"בסדרות טלוויזיה יש רק טובים ורעים. ‘פאודה’ באה ומסבכת את העניינים", הוא אומר. "מבחינה פוליטית מה שקורה כאן בשנים האחרונות זה בגדר הזוי עד מופרך. מה, נשלוט על ציבור פלסטיני לתמיד? מהצד השני יש הקצנה, השחתה וריקבון של ההנהגה הפלסטינית המתונה. אבו מאזן התחיל כתופעה יוצאת דופן, נקי לגמרי משחיתות. הוא עשה מהפכה בשטחים, לא פחות. לעולם אזכור לו את זה לטובה, שנות הפאודה של 2000 עד 2006 הסתיימו אך ורק בזכות אבו מאזן. הוא בא וניקה את הגדה המערבית מחמושים. בתור כתב זה הכה אותי בהלם. היית רגיל לראות חמושים בכל מקום. בתוך שנה הם לא היו. במקומם היו שוטרים, פקחי תנועה. היו מדחני חניה בקסבה של שכם — המקום הכי מוטרף אי פעם. אבל מה שקורה זה שבן אדם שנשאר יותר מדי שנים בלי בחירות, עובר תהליך של השחתה. בחיים לא הייתי מאמין שהוא יסמן את חוסיין א־שייח’ כיורש. הוא אחד האנשים הכי מושחתים, הכי לא פופולריים, עם האשמות על תקיפה מינית ושחיתות כספית. יש גבול למה שהציבור הפלסטיני יסכים. יום אחרי לכתו של הראיס, אני לא יודע מה יקרה שם. אבל מי אנחנו שנטיף להם?".
בעבר אמר יששכרוף כי "בתקופה שבה מסתירים פלסטינים, אין פלסטינים בשיח הציבורי ולא בחדשות, שלא לדבר על היעדרותם מסדרות עלילתיות, הסדרה שלנו באה ובוחרת לעסוק בחומרים שלישראלים נמאס לשמוע מהם... כולם בורחים מהסכסוך ואנחנו רוצים להתעמת איתו. בחדשות פלסטינים הם או רוצחים או מסכנים, אנחנו רוצים להראות בני אדם עם הרוע והיופי".
"אנחנו עושים דברים מלוכלכים"
יש מי שרואים בייצוג הזה משהו בעייתי. ב"גרדיאן", למשל, כתבו על הסדרה כי היא "לחלוטין מנקודת מבט ישראלית, ומתמקדת בדמויות ישראליות. הכיבוש הישראלי אינו בנמצא: אין חומת הפרדה, אין התנחלויות או מתנחלים, הריסות בתים. ישנם מחסומים קטנים אבל שום דבר מהאכזריות שבחיים תחת כיבוש. כן, הסדרה מראה שהפלסטינים אוהבים את האמהות שלהם, אבל היא גם טוענת שהם קיצוניים ללא מטרות פוליטיות".
יששכרוף מתייחס לביקורת. "ראשית, שירין הרופאה הפלסטינית מהעונה הראשונה, היא הדמות שעוררה הזדהות יותר מכולם", הוא אומר. "הרבה פעמים הראינו את המסתערבים כהארד קור ברוטליים. היו דברים מלוכלכים. כל מי שצועק שזה הצבא הכי מוסרי בעולם, יש לי חדשות בשבילם, אנחנו עושים דברים מלוכלכים.
"ומי שכתב את זה ב'גרדיאן' הוא או טמבל או לא ראה את הסדרה. בפרק הראשון רואים את הגדר בצבעים בוהקים וגם רואים מחסום של צה"ל מחרים לפלסטיני מכונית בלי סיבה. מה אתם רוצים שאני אראה מחסום בכל סצינה?”.
יששכרוף מסכם: "בסיפור אהבה אני לא צריך לכתוב אהבה בכל סצנה אז בסדרה על הכיבוש לא צריך לצעוק כיבוש בכל פרק. אנחנו מראים איך השב"כ עושה מניפולציות, ואיך הצבא פוגע בחפים מפשע. אבל אני מסכים עם זה שזאת סדרה ישראלית, הזווית היא ישראלית. היוצרים שירתו ביחידה של מסתערבים. אנחנו לא באים לייצג את חמאס ולא את הרשות ולא את פת"ח. על זה אין עוררין".
