משורר הרזיסטנס: הבמאי שממשיך להסתבך עם השלטון האיראני
משורר הרזיסטנס: הבמאי שממשיך להסתבך עם השלטון האיראני
כבר יותר מעשור שהמשטר האיראני מנסה להשתיק ולכלוא את הבמאי מוחמד רסולוף. זה לא מונע ממנו לביים בסתר יצירות מופת שזוכות בפרסים בינלאומיים
השבוע ייפתח פסטיבל ברלין, ובתזמון מצוין ומקרי שני הזוכים הקודמים בפסטיבל הגיעו כעת לבתי הקולנוע בארץ: הסרט הרומני ״מין חסר מזל״ (זוכה דוב הזהב לשנת 2021) והסרט האיראני ״אין רשע בעולם״ (זוכה דוב הזהב לשנת 2020). שני הסרטים מיישרים קו עם הנטייה של פסטיבל ברלין להעדיף סרטים בעלי קו פוליטי ברור, סרטים שהם בראש ובראשונה קריאת מחאה ומרד נגד עוולות השלטון האנטי־דמוקרטי של מדינות המוצא שלהם ונגד הפרות זכויות האדם בהן. אבל שני הסרטים האלה הם גם יצירות קולנועיות נועזות ופורצות דרך, סרטים אפיזודיים, בעלי מבנה מפורק וגישה סיפורית מאתגרת שמתכנסת בסופו של דבר לחוויה מהממת בעוצמתה. מבין השניים ״אין רשע בעולם״ הוא המועדף עלינו (ראו ביקורת במסגרת), כשהסיפור מאחורי הפקתו, והמחיר שהבמאי שלו משלם על המלחמה שלו להגיד בקול את דעתו על המשטר, הופכים את מה שנראה על המסך לאפילו יותר אפקטיבי.
הבמאי מוחמד רסולוף מסתבך שוב ושוב עם השלטון האיראני, שמנסה לשווא להשתיק אותו. יותר מעשר שנים שרסולוף חווה הטרדות חוזרות ונשנות מצד המשטר האיראני, על השתתפותו בהפגנות ואירועי מחאה נגד השלטון. ולמרות כל זה, הוא ממשיך לביים סרטים. ולא סתם סרטים — סרטים מעולים שמזכים אותו בפרסים בפסטיבלים הגדולים בעולם.
ב־2017 יצר רסולוף את סרטו הנהדר ״אדם של יושרה״, שזכה בפרס בפסטיבל קאן. הסרט העדין והאנושי הזה סיפר על אדם שמתפרנס מגידול דגים, המגלה שפרשת שחיתות מקומית עומדת להפוך אותו ואת משפחתו להומלסים. השחיתות כה מפושטת, שהוא הופך למטרה מצד השלטון וכוחות הביטחון, שמשתפים פעולה עם היזם שרוצה לפנות אותו מביתו. באיראן לא אהבו את הסרט ואת הביקורת שלו, ובתגובה החרימו את הדרכון של רסולוף ואסרו עליו את היציאה מארצו. הוא נשפט גם למאסר, שב־2019 בוטל אחרי שהבמאי ערער נגד גזר הדין. אבל לא פחות חשוב, נאסר עליו לביים סרטים במשך שנתיים. בשנתיים האלה, שבהן אסור היה לו לביים, הוא יצר בהיחבא את ״אין רשע בעולם״. על הסרט הזה הוא זכה בפסטיבל ברלין, אבל נאסר עליו לטוס אליו, להשתתף בפרמיירה ולקבל את הפרס. את הפרס קיבלה בשמו בתו, שגם משתתפת בסרט. רסולוף האב השתתף במסיבת העיתונאים אחרי הזכייה באמצעות סקייפ.
גם את הסרט הזה השלטונות לא אהבו, ואחרי הזכייה בפסטיבל ברלין רסולוף הועמד שוב לדין באשמת תעמולה נגד הממסד, ונגזר עליו עונש מאסר. אלא שפעם נוספת התמזל מזלו ועונש המאסר לא התממש, כי בתי הסוהר האיראניים סירבו לקבל אסירים חדשים בעיצומה של מגפת הקורונה. רסולוף נעצר לראשונה ב־2010 בביתו של הבמאי הוותיק ג׳פאר פנהי (״הבלון הלבן״). פנהי מוכר כאחד האנשים הבולטים במאבק האזרחי נגד השלטון האיראני, שבסוף העשור הקודם התפתח למחאת המטפחות הירוקות. רסולוף הוחזק אז 16 יום במעצר. אז איך הוא יצר סרט באורך שעתיים וחצי בזמן שיש נגדו צו האוסר עליו לביים? חלקים נכבדים של הסרט היו צילומי פנים, הרחק מעיני השלטון. אחרים צולמו בחיק הטבע, הרחק מהערים הגדולות והרחק מעיניהם הבולשות של אנשי האכיפה. והכי חשוב, הסביר רסולוף בראיון ל״גרדיאן״: השלטון האיראני דורש רישיונות צילום בעבור סרטים ארוכים, ואחרי ההפקות האלה הוא עוקב. אבל סרטים קצרים יכולים להיות מופקים ללא פיקוח. וכך רסולוף החליט לצלם ארבעה סרטים קצרים, תחת נושא אחד, וקיבץ אותם ל״אין רשע בעולם״, שהוא בפשטות יצירת מופת.
שירת התליין
ב"אין רשע בעולם" המטלטל רסולוף מוחה נגד ההוצאות להורג באיראן, והוא מותיר את הצופים במצב של הלם, זעם וחוסר אונים
הייתם מצפים שבמאי שמגויס להיאבק בשלטון האנטי־דמוקרטי במדינתו, ושנרדף על ידי השלטונות, יגיב באמצעות סרטים נוקבים שהם מניפסטים פוליטיים יותר מאשר יצירות אמנות. אבל זה לא המצב עם סרטיו מוחמד רסולוף. ״אין רשע בעולם״ הוא סרט יפהפה, וירטואוזי ופיוטי שמחביא בתוכו ארבעה אגרופים לבטן. בארבעת הסרטים הקצרים שמרכיבים את הסרט בן השעתיים וחצי רסולוף מציג את מחאתו נגד ההוצאות להורג באיראן. הוא מספר את סיפורם של האנשים שקשורים למנגנוני החוק והצבא שאחראים על ההוצאות להורג ומראה באופן הדרגתי איך הוצאות להורג משחיתות את הנשמה של האנשים ושל המדינה כולה. והוא עושה את זה בארבע טקטיקות שונות, החל מטיפול בהלם ועד להרהור פיוטי וקיומי על המחיר שבני אדם נדרשים לשלם על מעשיהם ובחירותיהם.
שני הסיפורים הראשונים מתרחשים במבוכי בטון אורבניים ומציגים גיבורים לכודים, כלואים בעולמם. שני הסיפורים האחרונים מציגים את הטבע שמחוץ לעיר, את הדממה של היער או הערבה הצחיחה, מול הנפש המיוסרת של הדמויות הרדופות שמסתובבות בה, בגלות מהאנושות. הסרט הראשון מציג בריאליזם בסגנון מייק לי את שגרת יומו של איש שעובד במשמרת לילה. מה הקשר שלו לסיפור נגלה בהמשך ברגע קצר של הלם גמור. הסיפור השני עוסק בחייל שהוצב ביחידה שאחראית על הוצאות להורג, אבל הוא מעדיף לברוח ולערוק מאשר להרוג אדם. רסולוף טוען בשם הסרט ש״אין רשע בעולם״, אין כאן אירוניה. אלה ארבעה סיפורים על אנשים שאין בהם רוע או רשע, אלא הם פשוט אנשים שחיים חיים קטנים ועושים מה שהוטל עליהם. המסר של הסרט מצוי בסיפור השלישי שבו אומרת אחת הדמויות שהכוח הכי גדול שיש לאדם הוא היכולת שלו להגיד לא. לסרב. למחות. רסולוף, משורר הרזיסטנס הכי גדול כרגע, עושה את זה בסרטיו. והם מעוררים, מקוממים, מטלטלים ומותירים את הצופים במצב של הלם, זעם וחוסר אונים.
