המעצבת דקלה עינת: "עשר שנים אני נלחמת בטחנות רוח"
המעצבת דקלה עינת: "עשר שנים אני נלחמת בטחנות רוח"
המעצבת המוכשרת דיקלה עינת הודיעה כי היא נאלצת לסגור את המותג היפה והמוקפד שלה, KAV. הקשיים שאיתם התמודדה כבעלת עסק קטן, שמתעקשת על ייצור מקומי ואיכותי, יכולים להסביר למה תעשיית אופנה ישראלית עצמאית כמעט לא קיימת
"המותג שלי הוא הזהות שלי. הוא שם המשפחה שלי דיקלה - קו. אני לא יודעת איך ייראו חיי ביום שאחרי", כתבה המעצבת דיקלה עינת לפני כמה ימים בפוסט נרגש באינסטגרם. היא הודיעה כי אחרי התלבטויות רבות היא נאלצת לסגור את המותג ואיתו את החנות היפה והמינימליסטית שלה במתחם נגה ביפו. עינת, בוגרת בצלאל, הקימה את סטודיו האופנה שלה ב־2012. מאז עיצבה קולקציות פונקציונליות, על־זמניות בצבעוניות מצומצמת, בגדי בייסיק נינוחים חפים מטרנדים שזכו לחיים ארוכים בארון הבגדים ולמעשה הם בסיס לכל מלתחה. הייצור היה תמיד בסדרות קטנות. כמעט כל חורף עבדה על סדרה של סוודרים ואפודות סרוגים בעבודת יד מקומית — החל בעיצוב בסטודיו, דרך מפעל החוטים ביבנה ועד הסורגות הביתיות. במשך השנים היא גם יצרה שלוש קולקציות לגברים וקולקציית יוניסקס, אצרה מוצרים משלימים לרבות ספרים, תיקים ותכשיטים, וגם יזמה שיתופי פעולה קטנים עם יוצרים מתחומים שונים. בימים אלה, למשל, תלויה בחלון שמיכת טלאים שיצרה יחד עם צמד מאיירות. בפברואר 2018 היא פתחה את החנות ביפו, אחרי שיפוץ מושקע; ב־22 בפברואר 2024, בדיוק שש שנים אחר כך, היא תסגור אותה.
הקשיים שאיתם התמודדה לאורך הדרך מאפיינים לא מעט עסקים עצמאיים ובפרט בתחום האופנה, ויכולים להסביר למה כל כך מעט מעצבים מצליחים לשרוד בזירה המקומית. קצת אחרי פתיחת החנות ב־2018 החלו עבודות הרכבת הקלה באזור שהפכו אותו לאתר בנייה וחסמו את הגישה. לא הרבה אחרי פרצה הקורונה, וכעת המלחמה שמבחינתה היתה המהלומה שהכריעה את הכף. "לכל מכה כזאת לעסק ובמיוחד לעסק קטן יש משמעות. אין לי גב כלכלי. אלה לבטים שתמיד היו, הדילמה אם להמשיך להיות עצמאית היתה באוויר. כל פעם ניסיתי להרים ראש, להמציא את עצמי מחדש. בקורונה, למשל, אנשים היו בבית אז עיצבתי קולקציית בגדי בית. אבל המלחמה שינתה משהו. אנשים נתונים בצער עמוק ובשיברון לב. לא היו לקוחות, ואין תיירים, אין ממ"ד בחנות, ובנוסף לא היה גן והייתי צריכה להיות עם הילד שלי בבית". בשבועיים הראשונים החנות היתה סגורה, ומאז היא מתפעלת אותה לבד, העובדות שלה יצאו לחל"ת.
לפני כמה ימים, היא מספרת, נכנסה לחנות לקוחה ותיקה ואמרה לה שהיא מצטערת על הסגירה, מהפן האישי, אבל גם מהמקום הלאומי. "זה סיכם עבורי הכל. כמדינה, אנחנו לא יכולים לתמוך בתחום האופנה. אני מרגישה שעשר שנים אני נלחמת בטחנות רוח".
היא לא לבד. ענף האופנה בארץ סובל כבר שנים מהיעדר תמיכה ממשלתית, היעדר רגולציה, נגישות למידע בסיסי וחשוב, כמו רשימה של תופרות או רוקמות, ותכנון עסקי. ציבור הצרכנים ברובו מתייחס למעצבים ישראלים ולרשתות הבינלאומיות הגדולות כמו אסוס וזארה באותו אופן, ומצפה לאותה רמה של מחירים גם אם ההבדל באיכות המוצרים ניכר. הצרכנים לא חושבים על עלויות של ייצור מצומצם, איכותי ומוקפד, בתנאי שכר הוגנים מבדים איכותיים, בעזרת תופרות ותדמיתנים. ייצור שפעמים רבות הוא מקומי בניגוד לייצור ההמוני של הרשתות שנעשה לרוב במדינות עולם שלישי ולעתים גם בתנאי עבדות. רבים לא מייחסים חשיבות לכך שהם קונים חיקוי של מישהו שעיצב, פיתח ויצר, ולא מביאים בחשבון את העלויות של פתיחת חנות ומוכרים, המצטברות עוד לפני שבכלל מתחילים לייצר.
לפני שנה וחצי אחת העוקבות של המותג באינסטגרם העירה על מחיר של חצאית שעינת פרסמה בהנחה. העוקבת טענה כי היא יקרה עדיין. "הרי היא לא היתה שולחת מייל כזה לזארה או לגוצ'י", אמרה לי אז. "אין חשיבות למי למד ומי לא, מי מייצר בארץ ומי בסין. מעניין רק מה שזול". בתגובה פרסמה עינת ברשת גיליון אקסל של תמחור החצאית - החל בהוצאות העסק, החנות, העובדים, וכלה במחיר הבד, עבודת העיצוב, התפירה והייצור. לדבריה, קיבלה מאות תגובות תומכות, בעיקר כאלה שהביעו צער על כך שהיא נאלצת להצדיק את המחיר, שאגב היה סביר ואף יותר מכך.
מה יהיה ביום שאחרי? "קו הוא עולם ומלואו ואני אמשיך לשמור עליו בדרך כלשהי. בהמשך אמצא אותה", כתבה. עד 22 בפברואר או עד גמר המלאי יימכרו הפריטים בחנות בטווח של 590-150 שקל. בת עמי 3, תל אביב.
