מה שהסרט לא הספיק לספר: הספר "היו זמנים בהוליווד" מענג
מה שהסרט לא הספיק לספר: הספר "היו זמנים בהוליווד" מענג
קוונטין טרנטינו הוא במאי מוכשר אך תסריטאי גאון. בעיבוד סרטו "היו זמנים בהוליווד" לספר הוא מפגין כתיבה מבריקה עם רגעי הנאה והפתעה רבים
בימי הסגר הראשון השתתף קוונטין טרנטינו בפודקאסט אמריקאי וסיפר על שגרת יומו בימי הקורונה: הוא כותב כל היום. התוצאה לפנינו: לספרו הראשון קוראים ״היו זמנים בהוליווד״.
הספר זינק היישר לרשימות רבי־המכר באמריקה ויצא בשבוע שעבר בתרגום לעברית (הוצאת כתר).
במקום להוציא "גרסת במאי" מורחבת ומיוחדת כסרט טרנטינו בחר להרחיב בספר את מה שלא הספיק לספר. הספר מאפשר לו חופש גדול יותר של מסע קופצני ואסוציאטיבי בין ארבע דמויות ביממה אחת בהוליווד בפברואר 1969, מעשיהן, מחשבותיהן וסיפורי הרקע שלהן.
2 צפייה בגלריה
מימין: קוונטין טרנטינו מביים את ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד". בספר דמות המשנה הופכת לראשית
(ANDREW COOPER)
הסצנות ב״היו זמנים בהוליווד״ - סיפורם של שחקן מערבונים בדעיכה בהוליווד של 1969, הנהג שלו, שהיה פעם כפיל הפעלולים שלו, השכנה בבית ממול, שהיא כוכבת עולה, וצ׳רלס מנסון - כתובות כך שכל אחת מהן היתה יכולה להפוך לסרט באורך מלא.
קחו למשל את הסצנה שבה ריק דולטון (ליאונרדו דיקפריו) פוגש את סוכן השחקנים מרווין שווארז (אל פצ׳ינו) במסעדה, שבה הסוכן מציע לדולטון לעבור לשחק במערבוני ספגטי, הצעה שעבור דולטון נשמעת כמו גזר דין מוות לקריירה שלו. להבדיל מהסרט, בספר הסצנה הזאת פותחת את הסיפור, מתרחשת במשרדו של שווארז, נמשכת 24 עמודים (בגרסה האנגלית), ומחזיקה את כל הפרק הראשון, שהוא מבול של ניים־דרופינג, מהסוג שיהפוך את הקריאה בספר לאתגר טריוויה: האם תצליחו, בלי גוגל, לנחש מי מהדמויות בספר אמיתיות ומי בדיוניות? אילו סרטים קיימים באמת, ואילו הומצאו על ידי טרנטינו? (כך גיליתי בעצמי, להפתעתי, שג׳ים סטייסי היה שחקן אמיתי וכך גם סדרת הטלוויזיה שלו, ״לנסר״).
בעוד דולטון היה גיבור הסרט, נדמה שאהדתו הגדולה של טרנטינו בספר נתונה דווקא לדמות המשנה, קליף בות (שעל גילומו זכה בראד פיט באוסקר לשחקן משנה). בות, שהיה גיבור מלחמה ביפן ובפיליפינים, שכמעט הפך לסרסור בפריז, שהרג שני גנגסטרים, שרצח את אשתו אבל מיד התחרט על כך, שהכניס מכות לברוס לי, כדי ללמד אותו לקח. סיפורו הוא החלק המוצלח של הספר, ואילו דולטון מתגלה כאידיוט שדעיכתו מוצדקת, ושאחרי שנים כשחקן טלוויזיה מקבל לראשונה שיעורים במשחק מילדה בת 8 (שמפלרטטת איתו) ומבמאי מערבונים שחולם לעשות שייקספיר.
סרטיו של טרנטינו נעים בין הטובים למצוינים - ״היו זמנים בהוליווד״ היה לדעתי אחד המצוינים, לצד ״ממזרים חסרי כבוד״ ו״כלבי אשמורת״. כל השאר היו חביבים, מהנים או מבריקים במידה כזו או אחרת. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו: הוא כותב כמו שד משחת. העובדה שזכה בשני פרסי אוסקר על תסריט היא עדות לתרומה הגדולה באמת של טרנטינו לקולנוע. הוא במאי מצוין אבל תסריטאי טוב יותר, ובהחלט מקורי יותר.
גרסת הספר ל״היו זמנים בהוליווד״ היא שצף קצף של כתיבה, לעתים נגועה בגרפומניה, אבל רגעי ההנאה ממנה רבים. לכל דמות משנה בסרט מעניק טרנטינו סיפור רקע שלם, ובמה שנראה כמו OCD תסריטאי, גם לדמויות המשנה שבתוך הסדרה־שבתוך־הסרט.
טרנטינו נע בין רצון לספר היסטוריה מדויקת לבין חוש דרמטי שמעניק לו את הרישיון לעשות עם הפרטים האלה ככל העולה על רוחו. זה הקסם בכתיבה על קולנוע: קל לגלוש מהיסטוריה העולמית כפי שהיא מוצגת בסרטים, להיסטוריה של תעשיית הבידור, לרכילות שנראית חטטנית, אבל מסבירה לעתים למה סרטים נעשים כפי שהם נעשים.
טרנטינו מזגזג בין כל אלה כאילו הכל אמת לאמיתה: סיפור מלחמת העולם השנייה לצד מין מאמר דעתני על האופן שבו הוליווד של סוף שנות ה־60 הפכה את הקולנוע לאלים ופוליטי לצד סיפורה של שחקנית בת 8 (שלא קיימת) שתגדל להיות מועמדת לאוסקר על סרטו של אחד, קוונטין טרנטינו (סרט שמעולם לא עשה). לפעמים זה עמוק, לפעמים זה גחמני, ולא תמיד ברור מה זה מה.
