כושר תנו לאדם השחור לנצח בריצה
כושר
תנו לאדם השחור לנצח בריצה
הרצים האפריקאים הטובים בעולם נמנעים מריצות אולטרה מרתון אף שהיו יכולים בקלות לשבור את השיאים בתחום. מארגני התחרויות והספונסרים צריכים לעודד את השתתפותם דווקא לאור התנגדויות מתוך הענף
ביום חמישי האחרון רצועות האספלט והבטון של רמת החייל המו מעשרות חובבי ריצה נלהבים, משהו פנומנלי התרחש תחת חלונן של חברות ההייטק. בהקפה מונוטונית שאורכה 1,460 מ', דמות צנומה וקצוצת שיער העונה לשם אלכסנדר סורוקין כתשה במסגרת תחרות אולטרה מרתון ייחודית המכונה "ספרטניון" שני שיאי עולם בריצות למרחקים ארוכים מאוד: שיא העולם בריצת 100 מייל (160.934 ק"מ), ובהמשך גם שיא העולם בריצה ל־12 שעות (177.41 ק"מ). רץ האולטרה מרתון הליטאי, אשר בקרוב ימלאו לו 40, הצליח להתמיד לאורך כל הדרך בקצב ממוצע בלתי נתפס של 4:04 דקות לקילומטר, ולהשאיר מאחור את שיאי העולם הקודמים שהיו גם הם רשומים על שמו.
את ההכנה שלו לקראת שבירת שיאי העולם ביצע סורוקין במרומי אזור הריפט הקנייתי — מקום משכנם ואימונם של רצי המרחקים הטובים בעולם. שם, ברמות דלות החמצן, בעיקר בעיר הרצים איטן, מתאמנים שיאני העולם בריצה כמעט בכל מרחק: מכוכבי המסלול ששולטים בתחום הריצות הבינוניות (800 מ' ועד 3,000 מ') ועד לדמויות אגדיות כמו אליוד קיפצ'וגה, אשר חתום על שיא העולם בריצת מרתון. כמו סורוקין, רצים רבים שאינם ילידי אפריקה מגיעים בשני העשורים האחרונים לקניה ולאתיופיה, כדי להתאמן לצד האלופים הגדולים. ללמוד ולנשום את סביבת האימון בתקווה שהקסם שמייצר את הרצים המהירים בתבל, ידבק גם בהם.
אבל לקסם הזה ולמחולליו יש גבולות ברורים אשר אינם נחצים. במקרה של הרצים המזרח־אפריקאים מדובר במרחק המרתון (42.2 ק"מ). "המחסום הגדול עבורם הוא בכלל עניין כלכלי", מסביר ל”כלכליסט” אדהרננד פין, כתב ספורט בעיתון “הגרדיאן” הבריטי ומחברו של הספר: "The Rise Of The Ultra Runners". לדבריו, בשונה מתחום המרתון, בריצות האולטרה התחרותיות אין פרסים כספיים מספקים שיתמרצו רצים מזרח־אפריקאים לטרוח ולהגיע. אף אחד גם כנראה לא יממן עבורם את כרטיס הטיסה והשהות. "הפרס הכספי הוא לעתים אמצעי שיכול לשנות את חייהם, דרך לחמוק מן העוני ולסייע למשפחתם ולקהילתם". בשונה מחובבי ריצה רבים ברחבי העולם, לרצים המזרח־אפריקאים אין הלוקסוס לרוץ רק מפני שהם אוהבים זאת, ועליהם לבחור היטב את המרוצים שבהם ייקחו חלק.
לו רצי המרתון המהירים בעולם יחליטו להפנות את מרצם אל עבר שבירת שיאי העולם בשלל מרחקי האולטרה, הם יעשו זאת בקלות יחסית. "לפחות בסוג המרוצים שבהם סורוקין משתתף", מחדד פין, "שטוחים, המורכבים מהקפות". על פי הנוסחאות הקיימות כיום לחיזוי תוצאות, ובמידה שיצליחו להתנהל ללא רבב מבחינת חלוקת הכוחות והאופן שבו ינהלו תזונתם לאורך מרוצים כה ארוכים ומפרכים, בהחלט יש בכוחם ליטול את ההגמוניה של האדם הלבן גם בריצות האולטרה. מתוצאתו של סורוקין למרחק 100 מייל, לדוגמה, יוכלו הרצים המזרח־אפריקאים המובילים להפחית שעה ואף יותר. כל זאת כמובן במידה שתוכנית אימוניהם תהיה מכוונת לחלוטין למטרה זו.
אדהרננד פין, "הגרדיאן": "המחסום הגדול עבור האפריקאים הוא בכלל כלכלי. הפרס הכספי הוא אמצעי שיכול לשנות את חייהם"
אבל נכון לעתה, הסיכוי לראות את הרצים המובילים בעולם מוותרים על הכסף ותהילת המרתון, קלוש. מי שכן עשויים יום אחד להגיע למרוצי האולטרה, משער פין, יהיו "רצי הדרג השני" המזרח־אפריקאים. "חלקם מקדישים את כל חייהם לאימונים ואף פעם לא זוכים להתחרות מחוץ למדינתם", הוא אומר, "להם זו אפשרות לקריירה והכרה". אבל כדי שמשאלת הלב הזו תקרום עור וגידים, מארגני מרוצי האולטרה ברחבי העולם חייבים להעלות את סכומי הפרסים לזוכים. מי שעוד חייב לתת כתף הן החברות המסחריות שתומכות בתחום, ובכוחן למנף עוד יותר את מעמדם של הרצים בקרב הציבור הרחב.
"התחום הזה לא מספיק מוכר אצל הרצים האפריקאים", טוען גואדה אגזה, רץ מרתון ישראלי ממוצא אתיופי, שהשתתף במשחקים האולימפיים בריו ב־2016. "אני בטוח שאם הם ייכנסו אליו, הם יצליחו גם בו מאוד ויהיו בלתי מנוצחים". לדברי פין, ענף האולטרה עדיין כל כך זר לתרבות הריצה המזרח־אפריקאית, עד כי רצים קנייתים שלהם סיפר שהשלים מרחק של 100 ק"מ בריצה, הסתכלו עליו בתמיהה ושאלו אותו כמה ימים זה לקח. אבל תפיסת המרחק אינה האתגר היחיד שעומד בפני הקנייתים והאתיופים לו ירצו לכבוש עולמות ריצה חדשים. כחלק מפרויקט שיזם להבאתו לראשונה של רץ מרתון קנייתי לתחרות אולטרה, גילה פין אספקט אחר שעשוי להוות מכשול — תפיסת הכאב. "זה היה מרוץ בבריטניה באורך 80 ק"מ", משחזר פין, "מזג האוויר היה קר מאוד והספורטאי שהצלחנו להביא, רץ בן קצת יותר מ־40 עם תוצאה של 2:08 שעתיים במרתון, הוביל את המרוץ בקלות רבה וחוץ מזה שהיה לו קר, הוא כלל לא נראה עייף".
אלא שאז בערך בקילומטר ה־50, הרץ החליט לפתע לעצור ולפרוש. "הוא התלונן שכואבת לו הבוהן וניסיתי להסביר לו שכך זה במרוצי אולטרה: 'הכל הולך לכאוב לך ואתה פשוט צריך לרוץ דרך זה ולהתגבר על הכאב'. אבל הוא לא לגמרי הבין את זה. מבחינתו, אם משהו כואב לך אתה עוצר". בסופו של יום, הספורטאי הקנייתי הקפוא בסך הכל נהג כפי שהיה מצופה מכל רץ מקצועי במרחקים הרגילים כדי למזער נזקים ופציעות. בתעשיית ריצות האולטרה המשגשגת, ישנם מי שעדיין מעדיפים שהקנייתים והאתיופים ימשיכו להיתקל בקשיים ומכשולים. "הם עשויים להשתלט על הענף לגמרי ולהרוג אותו", סבור גורם בכיר בזירת האולטרה הבינלאומית אשר היה מעדיף כי התותחים המזרח־אפריקאים לעולם לא יגלו את הבייבי שלו. אבל המומחים מהתחום לא בהכרח מנבאים השתלטות שכזו, ומצדם משוכנעים כי רצי היבשת השחורה יקבלו קרב הגון מהאירופים והאמריקאים במרוצי ההרים המפרכים שמצריכים יכולות טכניות, כוח לא מבוטל וניסיון רב בניהול התזונתי של המרוץ.
"ריצה היא ענף גלובלי וזה תמיד יותר מרגש שיש לך ייצוג רחב ככל שניתן", אומר פין, שמסתייג מכל התנגדות להשתתפותם של קנייתים ואתיופים במשחק. "לא הגיוני שתחום שבהגדרתו הוא ריצה למרחקים יתקיים מבלי נוכחותם של רצי המרחקים הטובים בעולם. זה קצר נוראי. השתתפותם רק תוסיף פן יותר מרתק ותחרותי". הוא מבחינתו יעשה הכל על מנת לראותם במשחק.
אלכסנדר סורוקין שובר שיאי עולם ב"ספרטניון" בשבוע שעבר. מתוצאתו ל־100 מייל היו יכולים הרצים האפריקאים להפחית לפחות שעה
