טיול אוכלעמק נאפה של בית שמש
טיול אוכל
עמק נאפה של בית שמש
ביקבים של המנזרים במטה יהודה מייצרים ומוכרים יינות לא יקרים, לא מתיימרים ומאוד מאוד טעימים. קחו לכם בוקר מושלם, שבו מתחת לסוכת גפנים מול העמק עם צלחת גבינות, פנכת זיתים ובקבוק יין, ותוכלו להרגיש בטוסקנה, לפחות לשעה קלה
יש בישראל לא מעט מקומות המוכתרים, על ידי עצמם או בידי אחרים, כ"טוסקנה של ישראל", ולפעמים אפילו בהגדרה מצמצמת יותר. נגיד, ה"פרובאנס של הגליל העליון". אני למשל נורא אוהב את "שמורת מליבו'" שנמצאת בנס ציונה, וכמובן את האמא של כולן, "קלרין פואבלו אספניול" שבראשון לציון. לתל אביב, לעומת זאת, אין את הטוסקנה או הפרובאנס שלה. זאת כנראה משום שתל אביב היא כידוע, ניו יורק של המזרח התיכון. גם אם היא בקושי האיסטנבול של פתח תקווה. ולכן, כשתל־אביבי ספוג פיח ועשן רוצה לנשום קצת אוויר פסגות, הוא נאלץ לצאת מעירו האהובה אך הכה לא פסטורלית ולנדוד למחוזות זרים. אם הוא עצלן כמוני, הוא שמח מאוד אם זה יכול להיות קרוב. אז תנו לסדר לכם בוקר מושלם על כביש 38, הפרובאנס של הקיאנטי של עמק הנאפה של בית שמש.
אזור מטה יהודה הפך כבר מזמן לארץ היין של ישראל. יקבים קלאסיים ממש כמו קסטל, פלם, צרעה, ספרה ואחרים פזורים כאן כמו פטריות אחרי הגשם. הרבה פחות מוכרים מהם, גם אם לא פחות ותיקים וחלקם הרבה יותר גדולים — הם יקבי המנזרים. כן, כולם מכירים כמובן את יקב לטרון במנזר השתקנים אבל כמה מכם שמעו או היו ביקב מוני?
הוא שוכן במנזר דיר ראפאת שמעל צרעה, מול בית שמש. על גבעה קטנה ויפה, עם נוף מרהיב לעמק הפרוס תחתיו ולמאגר צרעה, מייצר היקב הצנוע והכמעט נחבא אל הכלים הזה לא מעט יין. היינן הוותיק, ששון בן אהרון, מייצר יינות לא יקרים (וגם כמה קצת פחות זולים), לא מתיימרים ומאוד מאוד טעימים. אבל השוס הגדול של המקום הוא האפשרות לבוא לכאן מתי שרוצים ותמורת כמה גרושים לקבל צלחת גבינות, פנכת זיתים ובקבוק יין לבן קר (או אדום, כמובן), לשבת מתחת לסוכת הגפנים מול העמק ולהרגיש, ובכן, בטוסקנה, ולו רק לשעה קלה.
אז נכון, בסופי שבוע מתמלאת החניה באוטובוסים ובמאות מטיילים. אבל אם תבואו באמצע השבוע תזכו לשעה קלה של אושר צרוף, לא פחות. אנחנו, למשל, ישבנו כאן על בקבוק פרנץ' קולומבר לבן צונן, עם קצת גבינה, ולא ידענו את נפשנו. יש גם שמן זית מצוין במחיר טוב ואת כל היינות אפשר לקחת גם הביתה.
אם אתם קצת יותר סנובים והגבינות הצנועות המוגשות במוני לא מספיק טובות לכם, תוכלו קודם לתת קפיצה לשריגים לי־און השכנה, רבע שעה נסיעה במורד כביש 38 לכיוון בית גוברין. שם, בכניסה לבית פרטי אחד ברחוב שקט, מחכה לכם מקרר הגבינות של יעל רוזנבוים. שלל גבינות נהדרות שיעל ליקטה ממחלבות בוטיק בגליל ובנגב, ולצידן ג'בטות טריות ואפילו עוד כמה ריבות, ממרחים וזיתים שיעל מכינה בעצמה. אנחנו לקחנו קממבר וקצ'וטה עם פלפל שחור, שתיהן של גבן מהנגב, מנצ'גו כבשים של ברקנית וגבינת כבשים מבוגרת נהדרת שטופה בקברנה סוביניון ומרלו של מחלבת הנוקד.
זו יוזמה שנולדה, אלא מה, בקורונה, אחרי שיעל ירדה לנגב לעבוד במחלבה של חוות נאות ולשווק את גבינותיה. בעונה עומד בחצר שלהם גם מקרר ענבים של כורם שכן שמשווק כך את הענבים שלו. יעל ובעלה הם גם מפעילי "נפלאות הגריל הארגנטינאי" ששווה לכם לחפש את האירועים שלו. את הכסף אתם משאירים בקופה קטנה על השולחן או מעבירים בפייבוקס. מקסים ומועיל במיוחד.
את הגבינות הללו לקחנו למנזר בית ג'ימאל השכן, קילומטר וקצת מהכביש על כביש צר וישן מוקף בעצי זית בני מאות שנים, אחד המראות הכי יפים שהבנאדם יכול לאחל לעצמו. במנזר עצמו גילינו לדאבוננו שכבר איחרנו את קונצרט הפלמנקו (יש קונצרטים כמעט כל שבת. כדאי לקנות כרטיסים מראש), אבל עשינו סיבוב בכנסייה הקטנה והיפה, באולמות ובחצר. מטבע הדברים, הכי שמחנו בחנות היין הקטנה בכניסה המוכרת את יינות יקב מנזר כרמיזן הנמצא ליד בית לחם. נזירי בית ג'ימאל מספקים ליקב כרמיזן ענבים ולכן אפשר למצוא כאן את יינותיו. התיישבנו בחצר היפה מול המנזר המרשים עם קצת זיתים שקנינו כאן, הלחם והגבינות מהמקרר של יעל , ובקבוק חמדאני־ג'אנדלי, שני זני ענבי מאכל פלסטיניים קדומים. ייצור יינות מענבי מאכל הוא המילה החמה האחרונה אצלנו, לא רק מעבר לקו הירוק. גם רקנאטי, סגל ופלדשטיין כבר עושים זאת. הטעם מאוד מפתיע. אחר, שונה, אבל לא מאתגר או מוזר אלא טעים ומיוחד. יבש כמו שצריך עם קצת טעמים לא שגרתיים. עונג ענק. אחר כך קנינו גם את השמן של המנזר עצמו ודובדבנים באלכוהול. אם היה נשאר כסף, היינו מצטיידים בוודאי גם בברנדי ובערק של כרמיזן. את הערק כבר יצא לי לטעום פעם, כמו גם עוד כמה יינות שלהם, והם כולם נהדרים, וכמו במוני, זולים מאוד ברובם. היין הקר, כולל שירותי חליצה וכוסות פלסטיק, עלה בסך הכל 50 שקל, מחיר של כוס יין בבית קפה בתל אביב.