הנווט במיל' רן אורון: "למדתי להפוך את הלוחם שבי למשורר"
הנווט במיל' רן אורון: "למדתי להפוך את הלוחם שבי למשורר"
נווט המסוקים במילואים והאדריכל רן אורון חתם על מכתב הטייסים נגד ההפיכה המשטרית מחשש ש"המולדת בסכנה קיומית". בספר חדש הוא עוקב אחרי זוג שלכים שבנה קן מול ביתו בארה"ב. שתי ציפורי הטרף שצמודות זו לזו כל החיים הן עבורו משל לקיומנו כאן
"השפה, שהיא גאוותנו ועיצבה את התרבות שלנו, נהפכה עכשיו להיות מכשול להידברות וקרבה", אומר רן אורון, ארכיטקט, סופר ונווט מסוקים בעברו. ישראלי לשעבר שחי שנים רבות בניו יורק, ולאחרונה חתם על מכתב הטייסים וצוותי האוויר הקוראים לעצירת ההפיכה המשטרית. השפה העברית והתרבות העברית הן בעיניו המצפן הפנימי שאמור להוביל אותנו. "אני מאוד מוטרד ממה שקורה פה. הפסקנו לכבד את השפה ואיבדנו את היכולת להקשיב".
אורון הוא חבר ב״פורום הטייסים 555" (קבוצת טייסים הנמנים עם השמאל הישראלי) שחתום על העצומה הקוראת לממשלה לעצור את החקיקה המשפטית. חתומים עליה 1,700 לוחמי צוות אוויר במילואים ובדימוס, לרבות שני אחיו של אורון, ששירתו גם הם כנווטים בחיל.
מה הביא אותך לחתום על המכתב?
"חיל האוויר הוא משפחה, הוא שושלת. חלק חשוב מהמצפן הפנימי שלי קיבלתי מאלה שהיו שם לפניי, ובאחריותי להוריש אותו לבאים אחריי. זה אומר בעת הצורך לתמוך, להעיר ולהאיר. בזמן שהקן או הבית או המולדת נמצאים בסכנה קיומית, זו בעיניי לא זכות אלא חובה של כל 'הורה' להזכיר ל'צאצאיו' את המצפן הפנימי הזה".
לאורון בית בתל אביב, הוא חי על הקו תל אביב־ניו יורק והזיקה שלו לישראל לא נעלמה. בביקורו בארץ החודש — עם צאת ספרו הראשון בעברית "ואז שוב ראה ציפור מחוץ לחלונו" (הוצאת אפרסמון) — הוא מביא איתו מבט מעניין על מה שמתרחש פה בחודשים האחרונים, מבט שרואה דווקא ביהדות — לא כדת או כהלכה אלא כתרבות — גשר לחיים משותפים.
"ההישג הגדול של הציונות הוא התרבות העברית", הוא אומר. "הבעיה שהיא ניסתה להתנתק מכל סממן יהודי, ועדיין נזקקה ליהדות שתצדיק את קיומנו פה. בארה"ב למדתי שהיהדות יכולה להיות הגורם המאחד: מטריד אותי השיח שלא מאפשר להתבונן ולהבין. יש פער בין השלטון לעם, השלטון עושה הרבה ניסיונות הסתה והפרדה. אבל דווקא בתרבות היהודית והישראלית יש כל הפוטנציאל לאחות שסעים".
אורון (59) נולד וגדל בחיפה ובגיל 15 עבר עם משפחתו לעומר. בצבא שירת כנווט מסוקים, וכשהשתחרר מצה"ל ב־1990 עשה תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ואז נסע לניו יורק כדי ללמוד שם ארכיטקטורה. פעמיים ניסה להתקבל לקופר יוניון קולג' במנהטן, ובפעם השלישית הצליח. את הלימודים סיים ב־1995. היום הוא בעליו של משרד האדריכלים ROART. המשרד תכנן בנייני מגורים במנהטן ובברוקלין, היה אחראי על שיפוץ המבנה של מועדון הג'ז בלו נוט, תכנן את תקרת בית הכנסת בבית הספר ע"ש השל ועוד. אורון נישא לישראלית לשעבר, גידל שלושה ילדים, התגרש, ובשנה האחרונה הוא במערכת יחסים עם אשת הטלוויזיה איריס הוד (שהיתה בין מקימי חברת הכבלים וניהלה ערוצי תקשורת).
החיים בניו יורק חיזקו את הקשר שלו עם התרבות היהודית. הוא פעיל במוסדות להתחדשות יהודית כמו מכללת עלמא, בינה וארגון "ניצוצות". "המורה והמנטורית שלי, דורי אשטון, אחת מחוקרות האמנות החשובות בארה"ב, שהיתה נשואה לסופר מתי מגד, תמיד אמרה לי 'אתה בכלל לא ארכיטקט, אתה משורר'. היא גם עזרה לי להפוך את הלוחם למשורר — את הניסיון הצבאי לאמנות".
איך הופכים את הניסיון הצבאי לאמנות?
"בצבא טסתי על מסוקי יסעור, השתתפתי במבצעים ובטיסות חילוץ של נפגעים. עם השנים הבנתי שבטיסה יש קורלציה לתהליך היצירה: כשאתה טס אתה צריך להסתכל למטה, להתייחס לאדמה, במיוחד במסוק, אבל כדי להמשיך לטוס אתה מוכרח להסתכל גם אל האופק. אז אתה גם קשור למה שלמטה וגם למה שלמעלה. כשמלמדים אותך לטוס, מלמדים את הנוסחה שעון־מפה־שטח — השילוב של זמן, מה שיש לך מול העיניים ומבט קדימה. גם באמנות אתה מחובר לבסיס אבל בו בזמן מסתכל רחוק קדימה. ועוד דבר שמלמדים אותך בטיסה, זה שאם יש ספק, אז אין ספק: אם אתה מרגיש שמשהו לא בסדר, סימן שמשהו לא בסדר. גם ביצירה אתה כל הזמן מרגיש אם משהו לא עובד, וממשיך ללטש ולעבד עד הרגע שאתה שלם".
כעת רואה אור הספר הראשון שכתב, "ואז שוב ראה ציפור מחוץ לחלונו". זה ספר יפה הבנוי מטקסטים קצרים שכתב בגוף ראשון, לצד איורים שלו. בספר הוא מתאר שתי ציפורים, עיטי־דגים (שלכים בעברית), שבונים קן מול ביתו והוא צופה בהם מרחוק, רואה איך מגיע הוא, ואחר כך היא, ואז הביצים, והגוזלים, המשפחה נבנית, ואחר כך מתפרקת וכולם עפים. אורון עקב אחריהם יום יום וצייר אותם במחברת משבצות.
"התחלתי לצייר את הציפורים", הוא כותב בתחילת הספר. "בודד, גם כשלא הייתי לבד. ראיתי אותן חוזרות בכל אביב, מגיעות בנפרד מהיערות שלאורך קו המשווה, היא מהדרום, הוא מהצפון. זוג ציפורי טרף, צמודות זו לזו כל החיים. שבות בכל שנה לאותו הקן".
איך נולד הספר?
"בתקופת הקורונה הייתי בבית שלי בקונטיקט הרבה זמן לבד. אפילו שהייתי במערכת יחסים הרגשתי לבד. ואז ראיתי את שתי הציפורים האלה. הזכר הגיע ראשון לקן ובנה אותו. הנקבה הגיעה אחריו. אחרי שנולדו הגוזלים היא נשארה איתם, הוא הביא להם אוכל. וכשהם גדלו היא נשארה איתם עוד קצת ואז עזבה, ואחר כך הוא עוזב. והגוזלים נשארו עוד קצת לבד עד שגם הם עזבו. בתור גבר, לא הבנתי איך האשה והאמא היא זו שעוזבת ראשונה את הקן. אבל אמרתי לעצמי, אל תהיה שיפוטי".
הספר משתף במחשבות על הזמן המשותף שיש להורים עם ילדים עד שהם גדלים, על האשה שעוזבת את התא המשפחתי וגוזרת גירושים, על אמנות השחרור ההורית, על בדידות, על הכוח שמעניק היופי של הטבע. דרך האיורים אפשר לראות איך הקן נבנה ומשתנה, איך הזכר "בונה את ביתו בקיר לבו". "בתור אדריכל שבונה קירות אתה צריך להבין את המשמעויות של קיר: אתה מתאהב בדבר שבנית, אבל אתה צריך לדעת גם לשחרר את הקיר שבנית — וזה כמו השחרור של הילדים".
גיבורי הספר של אורון הם ציפורי טרף, יש בהן פיוט מצד אחד, ויכולת לחימה מצד אחר — אולי השתקפות של ניסיון חייו־שלו. "כמו אודיסאוס, שמצד אחד היה הלוחם האולטימטיבי, ובסוף הוא היחיד שפנלופה מקבלת כי הוא זה שבנה את המיטה ומכיר את פרטיה. מצד אחד הוא לוחם והורס, ומצד שני הוא יודע לבנות, אמן. בנוסף לזה הציפור — כמו בשיר 'אורן' של לאה גולדברג — יכולה לחוש את כאב שתי המולדות. אני חווה את הכאב הזה. אני אוהב את ישראל וגם את ניו יורק, מצד אחד שם אני חי ועובד ומצד שני העברית היא הבסיס שלי".
מה אתה חושב על העתיד של ישראל?
"שכחנו מי אנחנו ומה אנחנו, כולל ההנהגה. אבל אני מאמין במצפן פנימי, כמו של הציפורים שמאפשר להן להגיע בסוף לקן, גם אומה יכולה וצריכה לעשות אותו הדבר".
