"אני שיניתי את טעם הישראלים בתירס"
"אני שיניתי את טעם הישראלים בתירס"
כשהחל יואב סונינו לגדל את תירס גילי המתוק אמרו לו שזה "תירס לבהמות". עקשנות, מומחי מיתוג ודחיפה של מיכל אנסקי בשוק הנמל הפכו את תוצרתו לנערצת בקהילת הפודיס, והיא נמכרת היום במחיר שיכול להגיע לפי 5 מזה שברמי לוי. "מ־300 דונם אני מרוויח יותר מכשהיו לי 3,000 דונם", הוא מודה
יואב סונינו שועט לתוך שדה התירס שליד מושב קדרון הסמוך לגדרה. "אתה רואה את ההבדל?", הוא מחווה בידו. אני מתבונן ולא מצליח להבחין בשום הבדל. "הצמחים יותר גבוהים. שתלתי אותם מוקדם מהרגיל — וככה יש לי תירס כל הזמן". סונינו (71) הוא אולי מגדל התירס המפורסם בישראל. זה ששם התירס שהוא משווק נהפך למותג: “תירס גילי” התירס שהוא מגדל ומשווק, אינו זן אלא רק שם מסחרי שנהפך תו תקן לאיכות ומתיקות. יש לא מעט סוחרים שכותבים מעל התירס שהם מוכרים "גילי", רק כדי לשפר את המכירות. "אני מכיר את הבסטיונרים האלה”, אומר סונינו, מה אני יכול לעשות?", הוא מחייך ואומר שאת תירס גילי אפשר לקנות רק ארוז ועם מדבקת המותג ."למעט כמה סוחרים שבאמת מקבלים ממני תירס בתפזורת".
סונינו מספר שהמקור של המשפחה שלו במכבים הקדמונים. "מהאזור שבו במקרה גם אני גר היום — ברעות: הרומאים ששלטו בארץ ישראל, לקחו איתם 50 משפחות יהודיות לרומא. והמשפחה שלי יודעת לחבר את עצמה לאחת המשפחות האלו. המשפחה שלי נשארה באיטליה 2,000 שנה. קבוצה אחת מהם ירדה לכיוון נאפולי והתעייפה בדרך, 40 ק"מ צפונית לנאפולי. נטעו כרמי ענבים וזיתים והקימו עיר בשם 'סונינו', ומשם אני קשור לעם ישראל — לא בדת אלא בתרבות ובהיסטוריה".
אבל אנחנו באנו לדבר על הקשר שלו לתירס. "כן", הוא משיב. "נולדתי בקיבוץ כברי. אבא בא ממילאנו ואמא מפולין. בכברי עבדתי במטעי הפרי: שסק, אנונה, אבוקדו, בכלל לא בגידולי שדה כמו תירס. בסוף י"ב לקחו אותי לגרעין בעין זיוון ברמת הגולן. אחרי ארבע שנים בצבא, כולל מלחמת יום כיפור, כבר עברתי לגידולי שדה בעין זיוון. ואז מרכז גידולי השדה במשק עזב ואני קיבלתי את התפקיד: לגדל תפוחי אדמה ותירס. קיבלתי ממנו מחברת ועשיתי מה שכתוב. ואז, ב־1982 נהייתי מרכז המשק, ואני זה שהעביר את הקיבוץ הפרטה, נגד רצוני.
"אז הקמתי פרויקט חקלאי ענק ברמת הגולן עבור חברת היצוא החקלאי אגרקסקו. ושם הקמנו עם הקיבוצים בגולן ורביבים בדרום מפעל לגידול, חיתוך, אריזה והובלה באוויר של תירס סיוון. אבל השותפות פורקה ואני אמרתי להם: "להתראות בשוק, סלאמת וברכאת. כבר לקחתי חוזים והתחייבויות והיו קיבוצים שגידלו לי אורגני, וחדרי קירור ומשאית. המטוס הראשון היה אמור לצאת למחרת בחמש בבוקר. בארבע אחר הצהריים הגיע מערך האריזה והספקנו — ככה התחיל סיפור התירס העצמאי שלי. מהיום להיום. זה אני".
לחברה הראשונה שלו, שהקים ב־1990, קרא "פרי גיל", על שם גילה אשתו. "גם תירס גילי זה על שמה ואחרי שאגרקסקו הופרטה ב־1990 נהפכתי להיות מגדולי מגדלי התירס בישראל והמייצא היחידי, וכשאגרקסקו פורקה היא פירקה גם אותי — נשארתי בלי שוק. מאז, אגב, כבר לא מייצאים תירס בכלל. כל הסחורה שלי נמכרת בארץ. היו לי 3,000 דונם שיצרו 3,000 טונות ליצוא בשנה. עכשיו יש לי 300 דונם שמניבים 300 טונות בשנה".
מאז סונינו הוא היחיד בישראל שמתעסק רק עם תירס מתוק במיוחד, "Super Sweet" בעגה המקצועית. באירופה ובארה"ב אוכלים רק תירס מתוק. "באותם ימים", אומר סונינו, "השוק בארץ לא אהב את זה בכלל. קראו לזה 'תירס לבהמות' והיינו צריכים להחדיר את מוצר לשוק שלא אהב אותו. אני שיניתי הרגלי צריכה והטעם בתירס בישראל — זה תירס שאפשר לאכול לא מבושל אפילו, שלא לדבר על הזן הלבן שהוא אפילו יותר מתוק".
אלא שאז התירס המתוק זוהה כלא בריא. "ולכן אני לא משווק את התירס שלי כהכי מתוק אלא הכי טעים".
איך פרצת בעצם?
"שוק האיכרים בתל אביב בנה אותי כמותג. אני הייתי הראשון עם שיטת סידור ואריזה על מגשיות עם שבעה קלחים ואני היחיד בארץ שלא מוכר לפי קילו אלא לפי מגשית".
אז הכל שיווק?
"הרבה מאוד. בלי לזלזל באיכות התירס. הייתי בשלב של הקמת גילי ואז התייצבו אצלי שני אנשים: חיה ויפתח לרון, זוג יועצי תקשורת ואסטרטגיה. הם אמרו לי: 'תשמע, אכלנו את התירס שלך והתעלפנו, לא יכול להיות שלא תהפוך את זה ללהיט. אמרתי להם שכבר ניסיתי הכל ושמעתי הכל והם התעקשו. מצאו חן בעיניי ונכנעתי — הביאו תוכנית, המציאו את השם תירס גילי, ואת סמל בובת התירס שלו. חשבתי שאני כבר מותג והם אמרו לי 'אנחנו נראה לך מה זה מותג'".
אז עשו ממך "ענבי טלי" של התירס? אני שואל אותו. "כן. אני חייב להם את הצלחת המותג. ותחשוב שהייתי ראש שולחן מגדלי התירס, שזה בעצם איגוד מגדלי התירס. בשוק הנמל הייתי צריך לפרק את התירס לגרגרים כדי שיטעמו וירצו לאכול. חוץ מהזוג לרון אני חייב חלק ענק מהצלחתי למיכל אנסקי ושיר הלפרן משוק הנמל. דרכן הגעתי לקליינט הסופי. היום כבר יש לנו 100 ירקנים שקונים מאיתנו. ומ־300 דונם אני מרוויח יותר מאשר מ־3,000. כי אני מוכר ביוקר. הזוג לרון לימד אותי שעל דברים טובים משלמים. המחיר שקבענו אז היה ב־10% יותר גבוה מהתירס הרגיל: מגשית תירס גילי ששוקלת בין 1.3 ל־1.5 קילו, עולה לירקן 16 שקל. הוא מוכר את זה במחיר שבין 21 ל־31 שקל. לא אני קובע את המחיר אצלו".
כמה עולה קילו תירס אצל רמי לוי?
"זה משתנה כל הזמן כמובן, אבל יכול להיות גם 4 שקל לקילו".
אתה מוכר הכל למרות המחיר?
"בדרך כלל כן. עכשיו לא. כי המדינה מתפוררת ואנשים עושים חשבון על הכסף וקונים פחות. אפילו בשוק הנמל. אז מה שנותר אני נותן לארגון 'לקט ישראל', שיעבירו לנזקקים".
אנחנו נוסעים בטנדר של סונינו לשדה. הוא מקלף תירס ונותן לי לטעום. ככה. חי. מדהים כמה זה טעים. הוא מראה לי איך כל שערה של תירס מתחברת לכל גרגיר ומפרה אותו. מתברר שכל שערה כזו היא שחלה. אני לומד גם שתירס הוא אולי מתוק אבל יש לו ערך גליקמי נמוך. כשאנחנו חוזרים לבית האריזה, מדגים לי עידו, בנו של יואב סונינו, איך זכה להיכלל בספר השיאים של גינס כמקלף התירס המהיר בעולם. 18 קלחים בדקה. זה מהפנט. אנחנו נפרדים בחיבוק. אני נזכר שיש עדיין דבר כזה, מלח הארץ. גם כשהם מגדלים תירס מתוק.
תירס בזיגוג חומץ בלסמי
מצרכים
• 8 חצאי קלחי תירס (תירס גילי מגיע חצוי ממילא)
• 50 גרם חמאה
• כוס וחצי מים
• 2 כפות סוכר חום
• 5 כפות חומץ בלסמי
• בצל ירוק קצוץ
• מלח ים אטלנטי גס
• פלפל שחור גרוס טרי
מרתיחים את המים עם החמאה, הסוכר והחומץ במחבת רחבה ועמוקה. כשהמים רותחים מערבבים ומכניסים פנימה את התירס. מבשלים כ־10 דקות. הופכים מדי פעם את התירס. מוציאים את התירס מהסירופ שנוצר ומגישים עם בצל קצוץ, מלח ים אטלנטי גס ופלפל שחור גרוס טרי
