יהדות ואנטישמיות - חומר נהדר לסטנד-אפ
יהדות ואנטישמיות - חומר נהדר לסטנד-אפ
הקומיקאי אלכס אדלמן הוא השם הלוהט בזירת הסטנד־אפ בארצות הברית, עם מופע מבריק שעוסק ביהדותו ובאנטישמיות הגואה
אלכס אדלמן מספר בתחילת המופע שלו שהוא בעד הנסיך הארי, ולו רק מפני שאחד מחבריו "עשה קוקאין" עם הנסיך באיזו מסיבה. הוא טוען שהארי הוא כנראה האדם היחיד בעולם שמסניף קוקאין מתמונה של סבתא שלו ("היא נמצאת על כל השטרות פה, לא?"), ובקטע מטורלל ומבריק במיוחד, מתאר את הנסיך קונה סמים מתחת לאיזה גשר, עם תמונות נוספות של אותה סבתא ("הנה פה היא לוחצת יד לווינסטון צ'רצ'יל וכאן היא גוזרת סרט של מוזיאון חדש"). קוקאין לא עושה טוב לאדלמן עצמו, כי הוא מזכיר לו את הריטלין שנטל כילד, וגורם לו לחשוב אוטומטית שהוא צריך להגיש שיעורי בית עד מחר בבוקר.
המופע של אדלמן, קומיקאי ויוצר אמריקאי בן 33, שהגיע ללונדון אחרי גלגולים קודמים ומצליחים בפסטיבל אדינבורו ובארצות הברית, הוא 90 דקות היברידיות ועוצרות נשימה של סטנד־אפ, תיאטרון וידוי, סיפור למבוגרים בזרם תודעה מסחרר, הצגת יחיד דוקומנטרית ומפגש אינטימי עם מוח קודח מרעיונות והמצאות. ג'רי סיינפלד, סטיב מרטין ובילי קריסטל הרעיפו מחמאות מוצדקות על התוצאה, וגם נתנו לאלדמן — שיחד עם בת זוגו האנה איינדבינדר מרכיב פאוור־קאפל יהודי מוצלח במיוחד, עם חברים כמו גורי אלפי ואסף זמיר — כמה עצות שימושיות.
הסיפור המרכזי של הערב מגיע אחרי דיווחים מילדותו במקום הכי אנטישמי בעולם, לדבריו — בוסטון. אדלמן טוען שמעולם לא הרגיש כמו לבן "אמיתי" ו"טהור" באמריקה שמדרגת גם את אזרחיה הלבנים לפי היררכיה מסוימת מאוד.
שמו המלא, וזאת לא בדיחה, הוא: דוד יוסף שמעון בן אלעזר הלוי אלכסנדר אדלמן, והוא נקלע יום אחד למפגש של קבוצת "עליונות לבנה" בקווינס. ב"נקלע" הכוונה הזמין את עצמו למפגש שפורסם בחשאי־למחצה באחת הרשתות החברתיות, שם נפשו בכפו, כי מה לא עושים בשביל חומר טוב למופע, ופשוט התייצב שם. הוא מתאר את הנוכחים בדירת המגורים הרגילה, אם כי מעט מעופשת, בהם אחד המארגנים שחשד מיד ביהדותו, וצעירה מושכת בשם צ’לסי, שאדלמן פנטז שאולי יוכל לקרות איתה משהו רומנטי ושיצליח להעביר אותה למחנה שלו.
הוא יושב שם וסופג נאומים מפחידים על ירידת קרנו של האדם הלבן באמריקה של ימינו, ועל השתלטות היהודים והשחורים על כל חלקה טובה. יושב ושותק, יושב ומפנים, יושב ומוצא את עצמו מחפש את אישורם ואהבתם של הניאו־נאצים שמפנטזים על השמדת הגזע שלו. יושב ונכנע רק אחרי שעה ארוכה ללחצים שמופעלים עליו, ומתוודה שלמד בישיבה. "ההורים שלך שלחו אותך לבית ספר יהודי?!", מזדעזעת צ'לסי, ושואלת אותו בחרדה עם ניצוץ של תקווה, רגע לפני שמגרשים אותו משם (אבל לפחות בחיים, סוג של הישג בעיניו), אם הוא "Fully Semitic", יהודי לגמרי, כלומר אולי יש עוד סיכוי שלא הכל אבוד. אבל הכל אבוד. אדלמן מכניס אותנו לנבכי המאפליה של אמריקה האחרת, שמתקיימת גם בניו יורק, עירו הנאורה לכאורה. מיעוט מופרע ומסוכן? הכל נכון, חוץ מהמילה "מיעוט". במציאות שבה יש עולם אחד "רק בשבילנו", כלומר רק בשביל "הגזע העליון" או רק בשביל "העם הנבחר" או רק בשביל כל קבוצה אחרת שדורשת יחס מועדף, אומר אדלמן בלי להטיף, יש רק מפסידים. אם כי במקרה הזה הרווח הוא כולו של הקהל.
