יהי זכרן מהפכה: זעקת האמנות על אלימות נגד נשים
יהי זכרן מהפכה: זעקת האמנות על אלימות נגד נשים
ספר יוצא דופן בהוצאת תנועת “אחותי” מציג מקבץ מרשים של יצירות העוסקות באלימות נגד נשים. ״זו דרך להפר את השתיקה בתחום האמנות הוויזואלית״, אומרת שולה קשת, אמנית ומנהלת התנועה
״מאיה ווישניאק היתה צעירה כריזמטית, אוהבת ואהובה, ששמה לה למטרה ליצור שינוי חיובי בעולם. בגיל 21 נרצחה על ידי בן זוגה. יהי זכרה מהפכה״. פסקה זו, המלווה ציור של ווישניאק — רישום בשחור־לבן של פני אישה, חלקן התחתון פונה ישר והעליון הצידה — סוגרת את הספר הייחודי “זעקת האמנות — על אלימות נגד נשים בישראל״, שראה לאחרונה אור בהוצאת תנועת “אחותי — למען נשים בישראל”. זהו ספר חשוב מאין כמותו, המכנס יחדיו מקבץ מאמרים ושירים העוסקים באלימות נגד נשים לצד יצירות של אמניות ממגזרים שונים, החיות בישראל.
החיבור בין הטקסט המחקרי לטקסט החזותי נותן לרבות מהיצירות הקשר מאוד ספציפי וברור המחבר את האמנות למציאות. וכך, רישום הפנים של ווישניאק — אם היתה זוכה לחיות — שהיה יכול להיקרא באופנים שונים, אינו משתמע לשתי פנים. הפנים החצויות, הפה הסגור, המבט התועה, בודק, שומר. יש שיאמרו שצימוד שכזה הופך אותה לעבודה פלקטית, אני רואה בזה אמצעי לתווך בשפה אחרת, שונה מזו הצהובה והמדממת של המדיה, מציאות בלתי אפשרית של נשים מכל המגזרים והמעמדות.
״זו גם דרך להפר את השתיקה בתחום האמנות הוויזואלית״, מוסיפה שולה קשת, אמנית ומנהלת תנועת “אחותי”. ״התופעה הנוראית הזו קיימת בכל מקום, בכל העולם וגם בעולם האמנות. כל אחת מהאמניות בספר יוצרת מתוך המקום הפגוע שלה, ובעצם הנושאים האלה לא נחשפו עד היום בעולם האמנות הממסדי. ב־25 בנובמבר, יום המאבק באלימות נגד נשים, תיפתח תערוכה שבה יוצגו היצירות מהספר. חשוב לנו לא להציג את האמנות במקום השמרני שלה, כפי שזה קורה פה בגלריות ובמוזיאונים, אלא לעשות את החיבור המתבקש בין האמנות לחיים״.
בספר משתתפות 38 אמניות עם 75 יצירות שנבחרו על ידי קשת ויערה רז חקלאי מתוך 150 עבודות שנענו לקול קורא, בנוסף לפניות יזומות, והן עוסקות באלימות פיזית, על כל גווניה, אלימות במשפחה, פדופיליה, אונס, מילה ורצח על כבוד המשפחה.
המקבץ הזה תחת כותרת כל כך ברורה מייצר חשיפה עבור המשתתפות. זה לא היה להן קשה?
“מאוד קשה. אנחנו מדברות על אמניות שחוו את הדברים על בשרן. אני מכירה את הסיפורים מאחורי היצירות. אם ירצו או לא, הן באות לייצר שינוי ומצטרפות לעוד הרבה מאוד פעולות בחברה שמקדמות נשים בנושא״.
וכך, האמנית חנאן אבו חוסיין יכולה לדבר, על מה שאסור לדבר, בחברה הערבית. למשל, במיצב ״ללא כותרת (מנצ׳יטה)״ היא תולה מעל ראשיהם של הצופים סכינים טבולים בבטון ומעבירה את התחושה של סכנת מוות, כדרך לדבר על אלימות בכלל ועל רצח נשים במגזר הערבי בפרט. אליסיה שחף מציגה בסדרה ״גיבורות״ דיוקנאות של 25 נשים, נפגעות אלימות מינית, כולן בפנים גלויות. בסדרת דיוקנאות נוספת, ״קול השתיקה״, שרה שחדה מצלמת את עצמה עם מסיכה שעליה מוטבעים תצלומי עיניהן של 16 נשים יהודיות וערביות שנרצחו בישראל ב־2021. מורן אסרף מציגה שני תצלומים מתוך המיצג ״צבע אדום״ שבו היא לבושה בשמלה פרחונית מוכתמת באדום, עסוקה בפעולת מטבח יומיומית, ומתייחסת למרחב הביתי הטעון והמאיים. גם במיצב של האלה אבו־קישק תלויים מהתקרה ספוגי מזרן מוכתמים באדום ובסמוך חלקי משפטים שנלקחו משיחות שקיימה עם נשים שעברו תקיפה מינית ואונס בתוך המשפחה.
המקבץ המרשים של העבודות חשף בפניי מגוון רב של אמניות יצירות ופעולות שלא הייתי ערה לקיומן, וגם פרויקט קהילתי מפתיע בנועזותו שיזמה ימית רווח, יועצת ראש העיר דימונה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, בעקבות ידיעה חדשותית שקראה על נערה שנאנסה על ידי 30 נערים וגברים. בשיתוף בני נוער היא הפיקה פרויקט בשם ״אל תקבור לה את הנשמה״ שכלל סרטון ושלטי חוצות שנתלו ברחבי העיר וגם על חזית העירייה, ועליהם משפטים מעוררים ומתריסים כגון: ‘פה נקברה הנשמה של נ׳ נאנסה על ידי סבה, אביה ואחיה’״.
