שלום חבר
שלום חבר
צבי שיסל, שנפטר היום בגיל 75, היה שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק, אבל יותר מכל הוא ייזכר כחבר: מי שעזר לאורי זהר ואריק איינשטיין להגשים את חלומותיהם היצירתיים, והם בתמורה הפכו אותו לדמות מיתולוגית
לצבי שיסל, שנפטר היום בגיל 75, היו קרדיטים רבים: שחקן, במאי, תסריטאי, מפיק סרטים, מפיק מוזיקלי. אבל נדמה שיותר מכל הוא ייזכר כחבר. הוא היה שם לצידם של אורי זהר ואריק איינשטיין, ועזר להם להגשים את חלומותיהם, והם בתמורה הפכו אותו לדמות מיתולוגית שהופיעה בכמה מהסרטים, התקליטים ותוכניות הטלוויזיה הגדולים של שנות השבעים.
שיסל התחבר לחבורתם של זהר ואיינשטיין ב־1968, כשהיה בן 22 והתחיל לעבוד במשרדי חברת ההפקות של אברהם דשא (פשנל). באותם ימים פשנל וזהר עבדו על הפקת הסרט "השכונה שלנו", המבוסס על מערכוני "הגשש החיוור", ושיסל, שהיה נהג ההפקה, גם גויס בידי זהר לגלם תפקיד קטן בסרט. "אורי ראה אותי במשרד עם טיפות אף", סיפר שיסל בעבר על המפגש הראשון שלו עם זהר, "והוא רצה לדעת מה יש בהן, כי הוא חשב שאולי זה סמים או משהו. הוא ניסה וגילה שאלה באמת רק טיפות אף".
אם הרגע הזה נשמע מוכר, זה כי את האיש עם האף הסתום, שכל הזמן מטפטף לעצמו טיפות אף, התגלגל ארבע שנים אחר כך לדמות שגילם איינשטיין ב"מציצים". "מציצים" גם היה הסרט שהפך את שיסל מדמות משנה, שעבדה בעיקר מאחורי הקלעים של ההפקות, לאיש שאחראי על אחד הציטוטים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע הישראלי: "בשישי לשישי 72, נראה הנאשם מר אלטמן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת".
לא רק שיסל היה שם כדי לעזור לזהר ואיינשטיין, גם המכונית שלו. זו המכונית שבה נוסע איינשטיין בשיר "סע לאט", ושיסל הוא הנהג, צבי, שמנסה לפתח איתו סמול טוק. וזו המכונית שלתוכה העמיסו שיסל ובועז דוידזון את הציוד לימי הצילום של "שבלול", ההפקה הראשונה של חברת ההפקות "הגר", שאיינשטיין ושיסל הקימו. כך שבסופו של דבר, שיסל היה המארגן, המסדר, המפיק, המוציא והמביא, זה שהחבר'ה ידעו לסמוך עליו שיהיה שם.
ולכן, הדמות ששיסל מגלם ב"עיניים גדולות", סרטו הטוב והבוגר ביותר של זהר (שעותק מחודש שלו יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב), היא כנראה זו שהכי קרובה בתיאור הקשר שלו עם איינשטיין וזהר: המפיק והספונסר של קבוצת הכדורסל שזהר מאמן ושאיינשטיין הוא הכוכב שלה. הוא מעריץ אותם, והם זקוקים לו כדי שיממן תלבושות ויחתום ערבויות.
במקביל לחברות של שיסל עם זהר ואיינשטיין, הוא גם היה חבר נאמן ושותף של בועז דוידזון, שהתחיל כחלק מחבורת "לול", אבל אז התנתק מהם. דוידזון נתן לשיסל את ההזדמנות הראשונה לביים כשהפיק את סרט המתיחות הראשון בישראל, "ישראלים מצחיקים". שיסל גם היה חלק מחבורת הקולנוענים שנסעו לארצות הברית בעקבות דוידזון, מנחם גולן ויורם גלובוס, והיו שותפים להרפתקאות "אולפני קאנון" בהוליווד, ובארצות הברית הוא שהה למשך רוב שנות השמונים. בישראל, הוא המשיך איפה שדוידזון הפסיק וביים את סרטי ההמשך של "אסקימו לימון" והיה שותף לעוד כמה סרטי מתיחות. אחרי ש"מציצים" הפך לסרט פולחן בסוף שנות השמונים, השיג שיסל אישור וערך את המיטב מפרקי סדרת המערכונים "לול" לסרט קולנוע באורך מלא. ב־1992 הוא יצר עם איינשטיין את "כבלים", שהיה מין ניסיון לשחזר את ימי "לול", בסרט שהכיל שירים ומערכונים, בהשראת כניסת ערוצי הטלוויזיה בכבלים של תחילת שנות התשעים.
בראיון עם יציאת "ישראלים מצחיקים" ב־1978 (שמכר 750 אלף כרטיסים) נשאל שיסל מה הוא בעצם, במאי? מפיק? שחקן? תסריטאי? "אני מיקס של כל הדברים האלה", ענה שיסל, אז בן 31. "קשה להגדיר אותי. מה שידוע לי זה שאני עושה סרטים בדרכים כלשהן. לא יכול להסתפק בצד אחד של העשייה הקולנועית". "אתה ביזנסמן?", שאל אותו העיתונאי יעקב בר־און. "לא," ענה שיסל, "אבל אני גם לא פראייר".
