מל ברוקס חוזר, וכמו תמיד אין לו ברקסים
מל ברוקס חוזר, וכמו תמיד אין לו ברקסים
בגיל 96 חוזר הקומיקאי הענק מל ברוקס למסך, עם סדרת המשך לסרטו "ההיסטוריה המטורפת של העולם" בערוץ הולו. שם הוא מתעלה על עצמו כשהוא נוגע בנקודה היהודית, כולל שחזור של הסצנה ההיסטורית וההיסטרית "היטלר על הקרח"
לפני 42 שנים, ב־1981, ביים מל ברוקס את הסרט "ההיסטוריה המטורפת של העולם". השם המקורי באנגלית היה "ההיסטוריה של העולם, חלק 1". "הוספתי את המילים 'חלק 1' כבדיחה", אמר ברוקס בריאיון לאחרונה, "מעולם לא התכוונתי שיהיה חלק שני". ברוקס כבר בן 96, האחרון שנשאר חי מבין בני דורו, חלוצי הקומדיה הטלוויזיונית באמריקה. הפרטנר שלו לכתיבה ולביצוע של לא מעט מהמערכונים שכתב לטלוויזיה ולבמה, קארל ריינר (אבא של רוב ריינר), מת ב־2020. אשתו של ברוקס, אן בנקרופט (הלוא היא גב' רובינסון מ"הבוגר"), שבמשך שנים הייתה הרבה יותר מפורסמת ממנו, מתה ב־2005. אבל ברוקס לא רק שעדיין חי, הוא עדיין מצחיק.
בשבוע שעבר, בדיוק בפורים, עלתה באמריקה בהולו סדרה בת שמונה פרקים בשם "ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2". אולפני פוקס, בעלי הזכויות לסרט, כבר מזמן רצו לייצר המשך לסרט בדמות סדרה, אבל רק עכשיו זה קרה. אנשי פוקס גייסו למשימה את התסריטאי והמפיק ניק קרול ("פה גדול"), שדיבר בעבר לא מעט על הערצתו למל ברוקס, והוא הסכים ליצור המשך לסרט רק אם ברוקס בעצמו יהיה שותף פעיל ליצירה. קרול צירף ליוצרים גם את עמיתיו הקומיקאים וונדה סייקס ואייק ברניהולץ, והם אלה שעשו את רוב עבודת הכתיבה והבימוי. בימי סגרי הקורונה ברוקס הצטרף אליהם לישיבות הכתיבה שהתקיימו בזום. "לגרום למל ברוקס לצחוק מבדיחה שאני כותב היה חלום שהתגשם עבורי", אמר קרול.
"ההיסטוריה המטורפת של העולם" היה חלק מרצף מסחרר של שישה סרטים מצחיקים עד דמעות שברוקס ביים בשנות ה־70 וה־80, סרטים שהיו פרודיות על ז'אנרים קולנועיים (מסרטי המתח של היצ'קוק ב"מתח גבוה", דרך סרטי האימה של שנות ה־40 ב"פרנקנשטיין הצעיר" ועד סרטי המדע בדיוני של עידן פוסט־לוקאס ב"שיגעון בחלל"), אבל גם כאלה שהציעו היסטוריה אלטרנטיבית.
1 צפייה בגלריה
מתוך "ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2". העולם שוב מתעניין בפארודיות ובגרסאות הלא־נכונות לסיפורי ההיסטוריה
(צילום: HULU)
"אוכפים לוהטים" לעג למערבונים, אבל גם הציע נרטיב חלופי לתולדות המאבק של אמריקה בגזענות נגד שחורים. באופן דומה, "ההיסטוריה המטורפת של העולם" לקח דמויות ואירועים מרכזיים בתולדות האנושות — ממעמד הר סיני ועד המהפכה הצרפתית — והציג את הצד האידיוטי שבהם, הצד שצונזר מספרי ההיסטוריה.
זו הייתה תקופה כזאת בתולדות הקולנוע, שחיפש את ההיסטוריה האלטרנטיבית ואת הפרודיה: כשברוקס סיפר את הגרסה הבדויה שלו לימי המערב הפרוע, מונטי פייתון סיפרו את הגרסה שלהם לסיפורם של ישו ושל מלכי אנגליה בימי מסעות הצלב. וכשם שברוקס ניסה לדחוס ב־1981 את כל תולדות העולם לסרט מערכונים, כך גם חברי מונטי פייתון ניסו לדחוס את כל משמעות החיים, מלידה ועד מוות, לסרט המערכונים שלהם, "טעם החיים". והשלישייה צוקר־אברהמס־צוקר, שהושפעה בבירור מברוקס, הצטרפה מיד לטרנד עם סרטי "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר".
צריך להגיד את זה באופן ברור: יותר מש"ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2" ממשיך את דרכו של הסרט מ־1981 הוא נראה כמו הגרסה האמריקאית ל"היהודים באים" של אסף בייזר, נטלי מרקוס וקובי חביה, או של "Drunk History". ממש בסמוך לעליית הסדרה של ברוקס ושות' עלתה בנטפליקס "Cunk on Earth", סדרה כמו־תיעודית מצחיקה מאוד שמציגה גרסאות שגויות לסיפור תולדות הציביליזציה, כאילו היא יובל נח הררי שלא למדה קרוא וכתוב. כ־40 שנה חלפו מאז "ההיסטוריה המטורפת של העולם", ונראה שהעולם שוב מתעניין בגרסאות הלא־נכונות לסיפורי ההיסטוריה, לנקב חורים במיתוסים, או להקניט את הדור הנוכחי שלא מתעניין בעובדות, ומעדיף לקבל מידע שגוי, מוטה ומבוסס על רגשות ולא על מדע מוסמך.
יש להודות: הרצף הגאוני של ברוקס (שזכה באוסקר ב־1968 על התסריט ל"המפיקים") הסתיים הרבה לפני שהקריירה הקולנועית שלו הגיעה לסיום. בשנות ה־90 ברוקס המשיך להוציא עוד שלושה סרטים לא־מצחיקים שגרמו לעולם לתהות: האם יש גיל שבו קומיקאים מפסיקים להצחיק? וכך גם הסדרה הזאת.
חוץ מהעובדה שברוקס הוא הקריין שמלווה אותה, יש ב"ההיסטוריה המטורפת של העולם, חלק 2" מעט מדי בדיחות מצחיקות. ההבדל בין ברוקס וקרול ושות' ברור: ברוקס חשב קולנוע, קרול חושב טלוויזיה. את סיפורו של ישו הוא מדמיין כפרק של "תרגיע", עם תלמידיו של ישו; את סיפורה של הסנאטורית השחורה הראשונה, שריל צ'יזולם, הוא מדמיין כסיטקום מהסבנטיז בסגנון "משפחת ג'פרסון"; את מותו של רספוטין הוא מציג כפרק של "ג'קאס" (עם ג'וני נוקסוויל בעצמו בתפקיד רספוטין); את סיפורה של משפחת רומנוף הוא מציג כפרק של "משפחת קרדשיאן"; ואת ביקורו של מרקו פולו בארמונו של קובלאי קאן הוא מציג כפרק בסדרות המתיחות "פאנקד".
פה ושם יש בכל זאת פאנצ'ים טובים, בזכות העובדה שקרול, כמו ברוקס, מצטיין במיוחד כשהוא פונה לבדיחות יהודיות. סיפורה של המהפכה הרוסית הופכת לפרפראזה על "כנר על הגג" (פרק ששודר שלושה ימים לפני שחיים טופול נפטר); ג'ייסון אלכסנדר מגלם מוהל שהוא גם עורך דין, ומתבלבל כל הזמן בתיקים שהוא מביא לעבודה; המערכון על תיבת נח מספר על נח שמאכלס את התיבה רק בכלבים, אבל שניים־שניים מכל זן (ככל הנראה אחת הבדיחות הכי טובות בסדרה כולה), וגרסה מחודשת ל"היטלר על הקרח", מערכון שחתם את הסרט המקורי, ומקבל בסדרה גרסה חדשה, שמוצגת כתוכנית בערוץ ספורט שמציגה את כישלונו של היטלר כמחליק אמנותי על הקרח.
בסרט המקורי ברוקס אהב לגלם דמויות של מנהיגי עולם בגרסתם המטומטמתר. קרול ושות' מעדיפים לגלם פשוטי עם, דפוקים ונדפקים, אלה שמנסים לתחמן את בכירי ההיסטוריה: הסנאטורית שמארחת את ניקסון וקיסינג'ר לארוחת ערב, יהודה איש קריות שמתעצבן על ישו, שהשיג כרטיסים חינם למופע היחיד של פטרוס הקדוש, הגנרל גרנט שמנסה להערים על הנשיא לינקולן.
שמונת פרקי הסדרה הם אמנם מחווה נאה לפועלו והשפעתו של ברוקס על הקומיקאים שהיו יכולים להיות הנכדים שלו, אבל מתוך ארבע שעות של מערכונים אפשר לערוך לא יותר מ־45 דקות מצחיקות, רובם כאלה שנגמרים בפאנץ'־ליין ביידיש. אוי געוואלד.
