"בארץ לא ספרו את סֵבּא, זה מה שהדליק אותי"
"בארץ לא ספרו את סֵבּא, זה מה שהדליק אותי"
יצירותיו של האמן הרב־תחומי המבריק שלום סֶבָּא עיטרו קירות וכריכות ספרים בכל בית בישראל, אך הוא עצמו נחשב לעוף מוזר ודחוי בעולם האמנות המקומי עד שננטש ונשכח. אובססיה של שלושה אספנים, שתרו ורכשו כמעט כל יצירה שלו, הפכה עכשיו לתערוכה רטרוספקטיבית מרשימה במוזיאון תל אביב. "אם עשיתי משהו טוב בחיים, זה התערוכה הזאת", אומר האספן יוסי ליפשיץ
בשנות ה־50 לא היה בית בישראל שלא היתה תלויה בו, לצד "החמניות" של ואן גוך, גם רפרודוקציה עם ציור "הגֵּז" של שלום סֶבָּא. הדימוי האיקוני מ־1947, שמתאר את הווי הקיבוץ, נחשב במשך שנים לתמונה הפופולרית בישראל, ובכל זאת סבא, בן דורם של ראובן רובין ונחום גוטמן, נשכח מהתודעה הציבורית. בפעם האחרונה נערכה לו תערוכה לפני 30 שנה, במשכן לאמנות בעין חרוד. כעת, רטרוספקטיבה חדשה במוזיאון תל אביב חושפת לראשונה את ההיקף האמיתי של יצירתו, שבה הוא מתגלה כגאון רב־תחומי: מלבד בציור, סבא יצר גם בפיסול, צילום, אדריכלות, כלי נחושת, עיצוב ספרים, תפאורות תיאטרון ועבודות קיר גדולות למוסדות ציבור.
4 צפייה בגלריה
שלום סבא (בדיוקן עצמי) היה מבודד בארץ. אמן רב־המצאה שהצטייר כספינקס לא מפוענח ולא שייך. יצירתו מתאפיינת בפרספקטיבות דרמטיות
(צילום: שלום סבא, שנות ה־ 40)
התערוכה "שלום סבא: לגופם של דברים", באוצרות נעמה בר־אור, כוללת מאות עבודות, והיא גם התגשמות חלומו של האספן יוסי ליפשיץ, הכוח המניע מאחוריה. ליפשיץ, בעלי חברת אל.בי.אל טריידינג, ספקית ציוד טכני לענפי הדלק והתעשייה, הקדיש יותר מארבע שנים, ביחד עם האספנים איתמר ודוד פיקלני, לאיתור ורכישה אובססיביים של יצירותיו סבא מרחבי העולם, מה שאיפשר את התערוכה והספר שלצידה (בעריכת גליה בר אור, אין קשר משפחתי לאוצרת). ליפשיץ והאחים פיקלני סרקו באופן שיטתי בתי מכירות וגלריות בארץ ובחו״ל ושמו את ידיהם על כמעט כל יצירה של סבא שיכלו לרכוש: מציורי השמן החשובים, דרך רישומיו כאמן צעיר ועד לקולאז׳ים הקטנטנים והמסתוריים שיצר בסוף ימיו. במפתיע, למרות האובססיה המשותפת, ליפשיץ והאחים פיקלני לא הכירו אלה את אלה בתחילה ולמעשה התמודדו על אותן היצירות. מפגש מקרי גרם להם לשלב אוספים, ידע ואמצעים שהובילו לתערוכה הנוכחית, ש־80 עבודות מאוסף יוסי ודניאלה ליפשיץ מככבות בה.
4 צפייה בגלריה
האספן יוסי ליפשיץ: התחלתי לרכוש אמנות בגלל אובססיה, לא מתוך ידע או איזה אינטלקט מי־יודע־מה. זה גם בוודאי לא נעשה כהשקעה כספית, להפך"
(צילום: יובל חן)
״זו תערוכה שמדגימה כיצד אספנים יכולים לשמר את זכרו של אמן. בארץ סבא היה מעין אסכולת יחיד. אפילו בקרב האמנים עולי גרמניה, כמוהו, הוא לא היה מקובל״, מציין ליפשיץ בשיחה. ״למרות זאת, הוא זכה בחייו לשלוש תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב, הישג שמעטים יכולים להתחרות בו. לכן, מהיום הראשון שרעיון התערוכה עלה, אמרתי לכולם — אם עושים תערוכה לסבא, זה חייב להיות רק במוזיאון תל אביב״.
אופי חקרני ומעבדתי
שלום (זיגפריד) סֶבָּא נולד בטילזיט בגרמניה ב־1897, ולפני שפנה לאמנות למד מדעים מדויקים: פיזיקה, מתמטיקה ואדריכלות. ואכן, האופי האנליטי הכמו־מדעי של יצירתו ליווה אותו כל חייו. כאמן צעיר בין שתי מלחמות העולם בגרמניה של רפובליקת ויימר הליברלית והתוססת הוא יצר איורים ותפאורות חדשניות לתיאטרון בנוסח האוונגרד של התקופה, בסגנון ״האובייקטיביות החדשה״ שהדגיש ריאליזם גיאומטרי, מסוגנן ומנוכר. בשל יצר הנדודים העז שלו, סבא השתתף כאמן גם במשלחות אנתרופולוגיות רבות — לאינדונזיה, לאפריקה ולבלקן — וציוריו פורסמו בכתבי עת ובעיתונים. עם עליית הנאצים הצליח סבא להימלט, וב־1936 עלה לארץ ישראל והתיישב בגבעתיים.
בארץ היה סבא דמות מבודדת: אמן מבריק ורב־המצאה שהצטייר כמין ספינקס לא מפוענח, שייך ולא שייך. עם הגעתו לכאן נטש את הציור לכמה שנים, ופתח בתל אביב סדנה לצילום, וגם לייצור כלי נחושת בעיצוב גיאומטרי טהור בהשראת הבאוהאוס, עם מוטיבים ארצישראליים ותנ”כיים. בתערוכה מוצגת קערת הנחושת הגדולה עם סיפור עגל הזהב, שהדיוק והמורכבות שביצירתה מפליאים גם כיום. במקביל, עיצב סבא תפאורות ותלבושות לתיאטרון ויצר ציורי קיר שחלקם עשוי בפרספקטיבות קיצוניות ודרמטיות שלא נראו בארץ. למרבה הצער, רק מעט מעבודות הקיר של סבא שרדו. כך, למשל, הציור הענק ״אחווה: יוסף מתוודע אל אחיו" שיצר בין 1956 ל־1958 בבית המלין בתל אביב הוסתר תחת מעטה גבס ונשכח שנים רבות, והושמד ב־2018 בעת הריסת המבנה לטובת מגדל חדש, ולא עזרו כל התחנונים לפני היזם לשמר אותו.
גם כשחזר סבא לציורי שמן, האופי החקרני והמעבדתי שלו הביא אותו לצייר על גבי חומר בלתי שגרתי — לוחות פרספקס. אלו הקנו למשטחי הציור אחידות וגימור מושלם, ללא סימן של עבודת המכחול, אבל לימים התברר כי הצבע לא נאחז היטב עליהם, ומצב חלק מהציורים הידרדר. גם ציור ״הגז״ הנודע מ־1947 שמוצג בתערוכה מצויר על פרספקס אך עבר שימור קפדני.
לאחר מכן התנסה סבא בסדרת ציורי ה״אלמנטים״ — אולי גולת הכותרת של התערוכה כולה. בסדרה זו הצליח להגיע לשיא של תמצות גיאומטרי בשילוב ריאליזם של יסודות החיים עצמם: ברזל, זהב, יין, חלב, אבן, בשר, עץ ומים, וכל האלמנטים הבסיסיים שמקיפים את האדם.
זריצקי היה נגדו
״סבא היה דעתן בלתי מתפשר״, מסביר ליפשיץ. ״בארץ הוא לא הצטרף, כמקובל, לאף אסכולה או חבורה אמנותית, ולכן גם לא למוקדי הכוח של שדה האמנות. בנוסף, הצייר יוסף זריצקי, שדעותיו הכתיבו במידה רבה את מה שנחשב — לא ראה את עבודתו של סבא בחיוב והיה נגדו״. ואכן, שלום סבא בחר בסופו של דבר לעזוב את הארץ. בשנת 1967, בגיל מבוגר ובבריאות מידרדרת, עבר לגור, בהזמנתה של הפטרונית והגלריסטית הגרמנית חנה בקר פון ראט, בבית שבאחוזתה בעיר הופהיים. בשנותיו האחרונות בגרמניה, שם מת ב־1975, יצר סדרה גדולה של קולאז׳ים מסתוריים ומופשטים המתארים סצנות מנצנצות בחלל החיצון, שרובם מוצגים כעת לראשונה. יצירותיו של סבא נמכרות בסכומים גבוהים וציור שלו יכול להגיע למחיר של 50 אלף יורו.
״אם עשיתי משהו טוב בחיים״, מסכם ליפשיץ, ״זה התערוכה הזאת. כאספן התחלתי לרכוש אמנות בגלל אובססיה, לא מידע או איזה אינטלקט מי־יודע־מה. זה גם בוודאי לא נעשה כהשקעה כספית, להפך. כמי שמכיר עסקים אני טוען — בניגוד למה שאומרים — שהשקעה באמנות זו השקעה נוראית! אבל כשמדובר באובססיה, אין ברירה״.
״אף על פי שאני קורא המון, כאספן אני אוטודידקט. רק כשהתחלתי לקרוא יותר לעומק הגעתי לשלום סבא, וראיתי שבארץ לא ספרו אותו, שהוא מין אנדרדוג. זה מה שהדליק אותי והחלטתי להתמקד בו, אם כי צריך לומר: האספן הראשון שהכיר בחשיבותו היה עמי בראון המנוח, שרכש כל יצירה שלו שצצה בשוק. נאלצתי להתמודד מולו כמה פעמים במכירות פומביות והרבה מהיצירות של סבא שקניתי בהמשך הגיעו אליי מאוסף עמי בראון".
ליפשיץ מסכם שכשהחליט להתמקד בשלום סבא, "נפרדתי מהרבה עבודות אחרות שהיו ברשותי מאסכולת פריז, או 'אופקים חדשים'. הרוב כמובן נמכר בהפסד. אבל גם עכשיו, בפרספקטיבה של שנים, אני מרגיש שהבחירה שלי בסבא היתה הנכונה. פגעתי בול״.
