הסרט "אחד בלב": פראפרזה על הקומדיה הרומנטית
הסרט "אחד בלב": פראפרזה על הקומדיה הרומנטית
בסרטה החדש והנהדר טליה לביא מפרקת ומרכיבה מחדש את הקומדיה הרומנטית, שוב בעזרת נשים אקסצנטריות שמבטאות חופש מוחלט
למה כמעט שאין סרטי המשך לקומדיות רומנטיות? איפה ״כשהארי פגש את סאלי 2״, ״זה קרה לילה אחד 2״ או “קלולס 2״? התשובה היא שברוב המקרים קומדיות רומנטיות מספרות על לידתה של אהבה, המכשולים בדרכה, העליות והירידות עד הסוף הטוב שבו האהבה מנצחתסרט המשך, לו ייעשה, יחזור אל אותן דמויות בתוך חיי השגרה, המשברים והקשיים בחיי הנישואים. סרט המשך כזה לא יהיה קומדיה רומנטית אלא דרמה, ובמקרה הרע יותר, מלודרמה, ובמקרה הגרוע — טרגדיה. ובכל מקרה, תחושת המתיקות, התקווה והאסקפיזם של הקומדיה הרומנטית תיעדר ממנו, וכך גם רצון הקהל לצפות בו ובכוכביו החייכנים והמתוקים הופכים לאנשים אפורים ומרירים. בשביל זה יש את מייק לי.
ואז הגיעה טליה לביא. וכמו שבסרטה הקודם ״אפס ביחסי אנוש״ לקחה את ז׳אנר הקומדיה הצבאית והמציאה אותו מחדש: במשרד שלישות, ועם חיילות במקום חיילים; כך היא עושה כעת עם הקומדיה הרומנטית בסרטה החדש, ״אחד בלב״.
על סרטה הקודם זכתה ב־2014 בפסטיבל טרייבקה בפרס התסריט על שם נורה אפרון (עבור קול נשי מקורי). ואולי בהשראת אפרון, שכתבה את ״כשהארי פגש את סאלי״, ״יש לך הודעה״ ו״נדודי שינה בסיאטל״ — לביא לקחה את קופסת הצעצועים של ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, שקשקה, הפכה, פירקה והרכיבה מחדש. לביא ממש ממציאה כאן מחדש ז׳אנר הוליוודי, עם פטנט ישראלי חצוף למדי.
״אחד בלב״ מתחיל בנקודה שבה רוב הקומדיות הרומנטיות מסתיימות: הרגע שאחרי החופה. אחרי הנשיקה. אחרי השיא והקתרזיס. כשהזוג הנשוי המותש נוני (רן דנקר) ולוני (אביגיל הררי) נשאר לבד בסוויטה היוקרתית במלון הירושלמי. טבעת מסתורית שהכלה מוצאת בליל הכלולות בכיס המכנסיים של הבעל הטרי והיתה שייכת לאקסית שלו גורם לה להתקף קנאה וליציאה למסע שיימשך לילה שלם, שבו, חתן, כלה ואיי־רובוט יוצאים למצוא את האקסית ולהחזיר לה את הטבעת.
כאן מתחילה הגרסה של לביא ל״שגעון של לילה״ של מרטין סקורסזי. הזוג מתפצל ויוצא למסעות נפרדים ברחבי ירושלים, בדרכם חזרה אל המלון והאחד אל השנייה. אם הם ישרדו את הלילה הזה בלי להרוג אף אחד — יש סיכוי שהם יצליחו לשרוד את המשך חיי הזוגיות, אף שכל מי שהם פוגשים בדרך מבטיח להם שאין להם סיכוי (הסרט ״זוג יונים״ בנטפליקס, עם איסה ריי וקמיל ננג׳יאני, עושה מהלך עלילתי דומה, ואם לא היתה קורונה שני הסרטים היו מוצגים זה לצד זה בבתי הקולנוע. סרטה של לביא טוב בהרבה).
בעודנו עוקבים אחרי הסיפור בזיגזג שבו השניים פוגשים את האקסים שלהם וצריכים להחליט האם החתונה הזאת היתה טעות אחת גדולה, נותר לנו לכסוס ציפורניים במותחן הרומנטי הזה ולתהות לא האם הזוג יחזיק מעמד — אלא האם לביא היא רומנטיקנית או ציניקנית ואיזה סוף היא מאחלת לדמויותיה.
הפראפרזה של לביא על הקומדיה הרומנטית היא גרסה מקורית לקומדיית הסקרובול, תת־הז׳אנר המופרע משנות ה־30 וה־40 שבו הגבר הוא המרובע והאשה היא היוזמת, הפרועה והבלתי צפויה. כך למשל אביגיל הררי ב״אחד בלב״ דורשת מבן זוגה להתחתן איתה שוב ושוב. בידיו של כל במאי אחר, דמותה של הררי היתה יכולה להיראות כמו קלישאה של אשה מתוסבכת ומופרעת, אבל בידיים של לביא היא ממשיכה את רצף הדמויות הנשיות האקסצנטריות שמאכלסות את כל סרטיה ומבטאות חופש מוחלט מול נוירוטיות, שמרנות ופסיביות של הדמויות הגבריות.
כמו הגיבורות של לביא בסרטיה הקצרים ״שיבולת בקפה״ ו״חיילת בודדה״ והסרט הארוך ״אפס ביחסי אנוש״, דמותה של הררי היא רדיקל חופשי, אטום משוחרר מכוחות כבידה שסוללת לעצמה נתיבים חדשים, ולא כאלה שהוכתבו על ידי חברה, הורים ומוסכמות (זו הפעם השנייה שהררי מגלמת דמות נשית מוקצנת כזאת, שהטורים שבהם היא חיה שמים אותה על קצה גבול היכולת להזדהות איתה, אבל היא עושה את זה באופן חינני שמציל את הדמות מגלישה להיסטריה וקריקטורה. הפעם הקודמת היתה ב״סיפור אחר״ של אבי נשר, התפקיד הקולנועי הראשון שלה).
המסע הלילי של הזוג, שגולש לרגעים גם לפינות סוריאליסטיות — כאילו תשעה קבין של פליני ירדו על ירושלים — הוא גם מסע בפילמוגרפיה ובביוגרפיה של לביא. הנה בית הספר לקולנוע סם שפיגל בו למדה, והנה הדמות העצובה והאובדנית שמתארחת כמעט בכל סרט שלה.
זה גם מסע בין ציטוטי סרטים, צירופי מקרים ובדיחות פנימיות שבו העיר מתחילה להיראות יותר ויותר כמו סט של סרט (את הורי החתן, למשל, מגלמים מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ, בהברקת ליהוק מצחיקה מאוד, שעושה חיבור יפה בין ״אחד בלב״ לבין ״דיזנגוף 99״, שבו השניים כבר היו יחד).
שבע שנים עברו מאז שלביא הוציאה את שובר הקופות שלה. שבע שנים שבהן עברה מחיילות לכלות. שבע שנים שבהן היא עברה מאפס (ביחסי אנוש) לאחד (בלב). עכשיו צריך לקוות שמישהו מאנשי תעשיית הקולנוע ידרבן את לביא להביא מהר יותר את סרטה הבא אל הקהל שיגלה עכשיו שוב שהיא יוצרת מצחיקה ומקורית, עם מבט מורכב על חיים ועל דמויות שיש בהן שכבות של עצב ותחושת החמצה, אבל שסיפורם עטוף בפאנץ׳־ליינים ורגעי סלפסטיק שגורמים לכל החיים האלה להיראות נסבלים, מצחיקים ופלאיים. וכן, גם רומנטיים יותר.
