"הקהל בא לראות צעדים ראשונים של התאהבות בינינו"
"הקהל בא לראות צעדים ראשונים של התאהבות בינינו"
האחד כותב שירים והשני סיפורים, האחד עלה לישראל בגיל 16 והשני נולד פה, האחד רגיל לבמות וקהל והשני מעדיף להיות לבד מול המחשב. עכשיו פסטיבל הפסנתר מחבר בין ארקדי דוכין לבין אתגר קרת במפגש קצוות שהוא גם מפגש פסגה עם יצירה משותפת, חדשה ומפעימה. "מצאנו דרך להיות אנחנו וגם העופות המוזרים שמנסים להתנרמל ולנהל דיאלוג עם העולם"
לפני עשר שנים הציעה המנהלת האמנותית של פסטיבל הפסנתר אתי אנטה־שגב להעלות מופע משותף לזמר והמוזיקאי ארקדי דוכין ולסופר אתגר קרת. השניים קבעו להיפגש בנמל תל אביב. קרת זוכר שארקדי לא הגיע לפגישה. דוכין טוען שדווקא הגיע, ואף שהיתה תשוקה באוויר הדבר לא הסתייע מכל מיני סיבות טכניות.
"גם אשתי אומרת שאני ממציא דברים’ אז ארקדי בטח צודק"’ אומר קרת בחלוף עשור, בפגישה בסלון ביתו לקראת המופע המשותף "מילים ולחן" שסוף סוף מתגשם ויעלה ב־4 בינואר בפסטיבל הפסנתר שמתקיים לראשונה באילת. לצד השירים של דוכין והטקסטים הנפלאים של קרת יהיו שירים חדשים וקטעי ספוקן וורד שנכתבו במיוחד. כתיבתו האבסורדית, ההומוריסטית והאירונית של קרת תיפגש עם קולו המרגש והמנגינות הקסומות של דוכין. "הקהל בא לראות צעדים ראשונים של התאהבות בינינו שהולידה יצירות יפות", מאפיין דוכין את המופע.
במשך העשור שחלף כתב דוכין עוד עשרות שירים, העלה עם "החברים של נטאשה" את המופע "רדיו בלה בלה" וחגג 60. קרת כתב תסריטים, מחזות וספרים, בהם "אוטוקרט" שיצא השנה (כנרת זמורה), הרצה באוניברסיטאות וזכה בפרס ספיר על "תקלה בקצה הגלקסיה". ואז הגיעה הקורונה ואחריה המלחמה. בשנה החולפת קרת הופיע מול חיילים ומפונים, וגם דוכין הופיע מול חיילים, פצועים ושורדי הנובה.
"כשנפגשנו ארקדי אמר שזו תקופה טובה לעשות דברים יחד בגלל שהכל מבלבל ומסובך", אומר קרת. "שאלתי מה נעשה יחד וארקדי אמר 'אתה תכתוב לי שירים'. 'אבל אני לא יודע לכתוב שירים', עניתי. ואז הוא לקח ספר שלי ביד, הסתכל עליי במבט מאוד רוסי ואמר לי 'אני קראתי את הסיפורים שלך, אם אתה לא רוצה לכתוב לי שירים תגיד שאתה לא רוצה — אל תגיד לא יודע'. נבהלתי ואמרתי 'בסדר, על מה אתה רוצה שאני אכתוב לך?'".
אתגר קרת: ארקדי הסתכל עליי במבט רוסי ואמר 'קראתי סיפורים שלך, אתה לא רוצה לכתוב לי שירים? תגיד שאתה לא רוצה, אל תגיד לא יודע'. נבהלתי ואמרתי 'בסדר'"
דוכין כבר יצר בעבר בשניים. הזוגיות היצירתית הארוכה והיציבה ביותר היא עם מיכה שטרית. "עם אתגר זה עדיין קשר צעיר אבל המופע יהיה מעולה בגלל מה ששנינו עברנו. אני מקווה שזה יהיה מסע של דברים נצחיים במוזיקה ומילים".
אז קרת כתב פזמונים וארקדי הלחין אותם. מהאזנה לסקיצות ראשונות של "תסתכלי", "איליה", "הדיבור" ו"נודלס או ארץ אוכלת", לקהל מובטח עונג.
קרת מספר שאת "נודלס" כתב בעקבות מפגש עם שליח וולט. "השליח הביא לי את האוכל, חייך ואמר 'אני יודע מי אתה, אתה כתבת את ההמנון'. 'אני לא כתבתי את התקווה, אני כותב ספרים', עניתי והוא אמר 'כן, כן, ידעתי' והלך. התיישבתי לכתוב המנון שהוא סוג של השלמה עם המציאות שאנחנו חיים בה היום: העולם סביבנו משתנה במהירות מטורפת, ובגלל שאנחנו כל הזמן מנסים לשמור על אוריינטציה בתוכו, אז אנחנו לא שואלים את עצמנו שאלות עליו — רק מתפקדים בתוכו; והשיר 'תסתכלי' הוא חצי על זוגיות וחצי על המדינה. יש שם געגועים ליכולת שלנו להסתכל על עצמנו מבחוץ ולהגיד איפה אנחנו לא בסדר".
על החיבור לטקסטים אומר דוכין: "אני לא קורא ספרים, אני קורא משפטים. התאהבתי באתגר בגלל איך שהוא מדבר ומספר. התאהבתי בסיפורים שלו על החיים. אני ניזון מפראזות קטנות, אני תמיד זוכר משפט אחד, והולך איתו".
"פוליטיקאים פחות מעניינים"
קרת מספר שלקראת המפגש חשב על "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, אביה של שירה אשתו, שעלה בשנות ה־70 עם דיוויד ברוזה, יצחק קלפטר, יעל לוי ועוד. "האזנתי לתוכנית רדיו שקוואמי עשה על הפרפורמנס שלו לאחר מותו והיה בה משהו שאמר לי 'בוא תנסה לעשות דברים שאתה לא רגיל', ובאמת הכתיבה בחרוזים היא משהו חדש בשבילי. ב'שיחות סלון' יש תחושה שלא יודעים מה יהיה, ובמפגש עם ארקדי חיפשתי את הדבר הזה ומצאתי פרטנר מצוין להרפתקה כזאת. מצאנו דרך להיות אנחנו וגם להיות 'העופות המוזרים' ולנסות להתנרמל ולנהל דיאלוג סביר עם העולם של המיינסטרים".
איך היה לכתוב פזמונים לראשונה?
"לכתוב פזמונים מבחינתי זה ליצור מוזיקה ביי־פרוקסי. זה כאילו אני איראן וארקדי חזבאללה ואני שולח פקודה בצורת מילים ופתאום נהיית מזה מוזיקה מדהימה".
כשהם נשאלים איך זה ליצור בתקופה כזאת, קרת משיב ש"כשארקדי בא ואמר לי שעכשיו זו תקופה לא קלה ואנשים צריכים לעשות דברים ביחד, הוא ממש התפרץ לדלת פתוחה. אני מרגיש שכמה שהמצב יותר מערער ויותר קיצוני, ככה לי יש יותר צורך ליצור". דוכין מספר ש"אתגר תפס אותי בתקופה שהצלחתי לסגור את הטלוויזיה. אבל בארץ אתה עולה על מונית ומקבל דיווח חדשותי מלא מכתבנו בארלוזורוב". קרת מוסיף: "פעם היו חדשות ואז התחילו תוכניות ריאליטי והזיקה בין הריאליטי לחדשות ייצרה סוגה של אקטואליה שאם כשראית חדשות המטרה היתה להתעדכן וריאליטי היה כדי להעביר את הזמן, היום אקטואליה זה להעביר את הזמן באצטלה שאתה מתעדכן: אנשים מדברים וצועקים ומקללים, אבל תכלס כמו בריאליטי לא קורה כלום. דני קושמרו מדבר על אייטמים חזקים במהדורה כמו על הספיישלים בתפריט".
אגב חדשות, המצב בארץ נכנס למופע?
"ברור שכן אבל לא לפרצוף", אומר דוכין. קרת מוסיף: "בדלת האחורית זה קיים כי יצירה היא תמיד דרך לייצר אוריינטציה בעולם. אם אני כותב עכשיו סיפור על חתול, אני אכתוב אותו אחרת כי נהייתי אחר והעולם נהיה אחר. כל המסביב חלחל למציאות שלנו והחוזה שיש לי עם העולם סביבי מרגיש פתאום קצת יותר חלש".
דוכין מדגים: "בשיר 'תסתכלי' נאמר 'פעם הכל היה פחות ממ"ד, פחות לבד, פחות צבא', אני נתפסתי ל'פחות לבד'. בשתי המילים האלה יש בשבילי ייצוג של הזמן הזה, לאו דווקא השנה האחרונה והמלחמה אלא אבולוציה — הלבד מתחיל לתפוס כוח".
ארקדי דוכין: החרמנות הכי גדולה שלי באמנות זה לראות מגדלור באופק ולא משנה כמה זמן זה ייקח, להגיע אליו. עכשיו אני רוצה שאתגר ואני נשוט יחד לעבר המגדלור"
"אנחנו חיים בתקופה מאוד מקוטבת ואנשים שייכים למחנות שונים עם דעות שונות", מוסיף קרת. "אין מחנה אחד בישראל שלא מרגיש שהוא מפסיד, שהוא נרדף, שהכל כאן טירוף. אני שיחקתי כדורגל ואני יודע שכשקבוצה אחת מפסידה השנייה מנצחת. כאן, מבחינת הנרטיב, כולם מרגישים שהם מפסידים".
"אותי לא מעניין מה נהיה כאן", אומר דוכין. "כלומר כמובן שכן מעניין אותי שאנחנו קוברים חיילים וסופרים חטופים, זה ברור. אבל הריאליזם של התקופה ואיך שאנחנו מתייחסים לפוליטיקאים, זה פחות מעניין. באתי לישראל בגיל 16 ומאז אני שומע זמזום שלא השתנה, רק הפרצופים השתנו. אני לומד קבלה אז מעניינים אותי הדברים היותר אבסטרקטיים ומוזרים בעולם של אתגר".
"אנחנו עושים מאתגר סטאר"
על העבודה המשותפת אומר קרת: "כשאתה יוצר עם מישהו, אתם נהיים סוג של ישות אחת. לארקדי יש המון הומור אבל גם הרבה פאתוס ואני בפוזיציה שלי מול העולם לרוב עם הרבה יותר באירוניה, בלא להתחייב, וכשאני כותב לארקדי — פתאום זה יכול להיות דרמטי. יש גם הומור בשירים אבל הכל במעטפת של איזשהו פאתוס רוסי, ואני מאוד אוהב זה. זה לא טבעי לי אבל כשאני פוגש את ארקדי, זה נהיה לי טבעי".
"החרמנות הכי גדולה שלי באמנות זה לראות יחד את המגדלור באופק ולא משנה כמה זמן זה ייקח. להגיד 'אני יודע לאן אני רוצה להגיע ואני לא עושה את זה לבד כי אני לא יכול'. אני רוצה ששנינו נשוט יחד לעבר המגדלור. יש מאמץ וסופות ומים רדודים — אבל אנחנו נגיע לשם. אני מגלומן, אני אוהב דברים גדולים, אני אוהב ליצור את 'רדיו בלה בלה' במשך שנתיים וחצי, אני אוהב לחקור, להתווכח, ואז אני מרגיש שאני מספר סיפור. אני רוצה לספר סיפור עם אתגר", אומר ארקדי. "זה מה שנעשה", מבטיח קרת. "נספר הרבה סיפורים".
שניהם מעידים כי הם לומדים זה מזה ומפגינים יכולת גמישות ופתיחות. דוכין חוזר שוב ושוב על כך שהוא רוצה גם סיפורים מוזרים. "על ג'וקים עוד לא כתבת לי. אני אוהב את המוזרות, כל מה שקשור למדע בדיוני ומיסטיקה. אני אמן מאוד לא רומנטי שכתב מלא שירי אהבה. למעשה כתבתי רק שירי אהבה, ואם ייצא לנו שיר אהבה אני אשמח, אבל תמיד ארצה לחפור בעולמות הקינקיים, הפרברטיים והמוזרים שלו, וגם שם יש אהבה. אני יודע שבסוף צריך למכור את המוצר ואני אוהב למכור אותו לכולם, כמו שוולדימיר ויסוצקי דיבר גם לאינטלקטואלים, גם לאסירים וגם לראשי ממשלות".
אגב הנגיעה בכולם, קרת מספר ש"במשך השנים קיבלתי הודעות ממתנחלים, ערבים וחרדים (שתלשו את הדפים עם הגסויות) אבל כולם מצאו את עצמם בסיפורים שלי. ארקדי יכול לבוא ולהגיד 'אני לא שומע חדשות' ואני כן, הוא יכול להגיד שאני כותב פוליטי והוא לא, אבל בגדול הפרספקטיבה שלי על דברים היא לא של שמאלני או של ימני, היא תמיד פרספקטיבה של הזווית שלי פוגשת את המציאות".
על פניו דוכין וקרת נראים מאוד שונים זה מזה, ולא רק בגלל שדוכין עטור תכשיטים וקעקועים וקרת ממש לא. אבל מתברר ששניהם נולדו פגים במשקל של כ־900 גרם והאבות של שניהם מבלארוס. "השורשים שלך זה הופעה על במה שירים ואני סופר ולא הרבה יודעים איך אני נראה", אומר קרת. "אנחנו עושים מאתגר סטאר", עונה דוכין וקרת מחייך וממשיך: "מגניב אותי שאני כותב מילים ופתאום הבנאדם הזה מוציא מזה משהו מוזיקלי". ודוכין מסכם: "אנחנו נהיה הכי טובים ואותך יזמינו לקבל פרס נובל כמו בוב דילן — ואתה לא תבוא".
