ראיוןהבמאי של "טהרן": "מרגע שאפל נכנסו הכל נהיה גדול. מרגישים את הכסף"
ראיון
הבמאי של "טהרן": "מרגע שאפל נכנסו הכל נהיה גדול. מרגישים את הכסף"
לאחר שהסדרה נמכרה בעסקה חסרת תקדים לאפל TV וזכתה להצלחה בינלאומית, השתנו כללי המשחק עבור יוצריה ובראשם דני סירקין. העונה השנייה שתעלה השבוע בכאן 11 ובאפל כוללת כוכבים הוליוודיים, פעלולנים וניצבים לרוב, לוקיישנים מפוארים ויקרים שנבנו לפרטי פרטים באתונה, ומרוץ מכוניות יוקרה. "הפעם אנחנו עושים סדרה ישראלית־אמריקאית", אומר סירקין בראיון מיוחד לכלכליסט, "אפל היו מאוד מעורבים, הם דחפו אותנו להיות הכי טובים
נקישה בדלת ביתו של פראז כמאלי, ראש אגף חקירות פנים במשמרות המהפכה של איראן, ומי נמצאת בצדו השני, עם היג'אב ירוק לראשה, ופרסית שוטפת בפיה? כוכבת הקולנוע ההוליוודית עטורת הפרסים גלן קלוז ("האישה", "דמג'ס"). נוכחותה, גם אם ידועה מראש, מפתיעה, והיא רק אחד השינויים הבולטים של הסדרה הישראלית "טהרן", שזכתה בפרס האמי הבינלאומי, ושנמכרה כחלק ממה שכונה "העסקה הכי משמעותית שנחתמה עבור דרמה ישראלית עם גוף שידור בינלאומי", בעונתה השנייה שתעלה ביום חמישי הקרוב בכאן 11, ולמחרת אצל בעל הבית החדש שלה אפל TV פלוס.
"לא קל לכתוב עונה שנייה", אומר דני סירקין, הבמאי, תסריטאי ומיוצרי הסדרה בראיון לקראת עלייתה, "בגלל הציפיות והקצב שנדרש מאיתנו. את העונה הראשונה פיתחו במשך הרבה זמן, עוד לפני שהצטרפתי אליה, ופה ביקשו מאיתנו בשנה לכתוב עונה. לא ידענו לעשות את זה. עכשיו ולקראת העונה השלישית זה יותר מובן".
הסדרה נקנתה על ידי אפל לאחר מלחמת הצעות רכישה. "יש הצעות שאי אפשר לסרב להן", אמרה דנה עדן, שיחד עם שולה שפיגל הפיקה את הסדרה, "אפל גם הזמינה מראש שתי עונות". "טהרן" עלתה לתאגיד השידור הישראלי כ־8.42 מיליון שקל. "ידענו שהכסף של התאגיד לא מספיק", אמרה לי עדן על העונה הראשונה בוועידת “כלכליסט” בדצמבר, "לקחנו את הסיכון, חתמנו על חוזה, והלכנו לגייס את הכסף להפקה של הסדרה הזו. כמה חברות התלהבו ונתנו לנו כסף. אחת מהן סינפלקס זכתה בזכויות הפצה בעולם".
"כבר בעונה הראשונה זאת בעצם היתה הפקה בינלאומית, כי היה לנו משקיע בינלאומי", אומר סירקין. "תיארנו לעצמנו שיראו את זה איפשהו בעולם, והיה קאסט בינלאומי. אבל לא ציפינו לתגובה שקיבלנו. ערכנו שני פרקים ושלחנו לחברת ההפצה. חזרו אלינו בתוך חצי שעה ואמרו לנו שכל העולם רוצה לקנות את הסדרה. אין אחד שלא רוצה".
לא נקודת מוצא רעה למשא ומתן, שכאמור התפתח לחוזה חסר תקדים. סירקין, בן 51, במאי ותסריטאי, זוכה פרסי הטלוויזיה לשנת 2021. הוא במאי ויוצר המתמחה בדרמה, בקומדיה ובתעודה, שהצלחה בינלאומית אינה זרה לו. "תא גורודין", "המדרשה" ו"שטוקהולם" בבימויו נמכרו לחו"ל. "הרגשתי שדברים שאני עושה הולכים לכיוון הבינלאומי, אבל ב'טהרן' זה קרה בענק".
להמציא מכונית ספורט
במה העבודה על העונה השנייה השתנתה?
"היא יותר גדולה. מרגישים את הכסף. היו בערך 30% יותר ימי צילום - תשעה ימים על כל אחד משמונת הפרקים במקום שישה וחצי כמו בעונה הראשונה. היו פעלולנים מקצועיים, יותר ניצבים, יותר לוקיישנים ואלה יותר מפוארים ויקרים. יואל הרצברג, המעצב, בנה באתונה, שבה צילמנו במשך חצי שנה, שוק שלם, רחובות עם שלטים - משהו מטורף. יש לנו סצנה של מרוץ מכוניות מאוד מרשימה, שצילמנו במשך שלושה ימים. היא היתה כתובה ללמבורגיני ומזראטי, אבל הם לא רצו לאשר את ההשתתפות. אז נאלצנו לאלתר ולהמציא מכוניות ספורט. זה עוד דבר שהיה לנו עם האמריקאים, הרבה ישיבות עם עורכי דין - הייתי בזום עם תשעה עורכי דין על מה מותר ומה אסור לראות במכוניות. אגב, אם היה מדובר במכוניות אמריקאיות לא היתה בעיה, כי יש להם כלל לא כתוב שהתעשיות מפרגנות זו לזו, אבל בגלל שאנחנו באיראן ואין שם מכוניות אמריקאיות, נאלצנו להמציא אותן".
"ההבדל הפעם זה שאנחנו עושים סדרה ישראלית־אמריקאית. אפל מאוד מעורבים, כבר בשלב הכתיבה. כתבנו טריטמנט לשלושה פרקים ראשונים, והם לא אהבו את הכיוון. רצו שנניע את הסדרה יותר חזק. האדם שאחראי עלינו הוא בריטי בכלל, אוליבר ג'ונס, שגר המון שנים בארה”ב, ומעליו מורגן וונדל, האחראי. הם פשוט דחפו אותנו שנהיה הכי טובים. הם רוצים שדברים יהיו מרגשים, מהירים, שזה לא ייעצר לרגע. לקח לנו זמן להבין איך לשלב את מה שאנחנו רוצים ומה שהם דורשים. ואז ברגע אחד הבנו, כמו ילד שלומד ללכת".
"אפל רצו שנניע את הסדרה יותר חזק. הם רוצים שדברים יהיו מרגשים, מהירים, שזה לא ייעצר לרגע. לקח לנו זמן להבין איך לשלב את מה שאנחנו רוצים ומה שהם דורשים"
"שולה ודנה עברו את הדבר הכי קשה במעבר מסדרה ישראלית לאמריקאית. כשאת עושה סדרה לאפל כולם רוצים לעשות עלייך סיבוב, והן היו צריכות להילחם בזה. אם לוקיישן עלה איקס בשביל סדרה ישראלית, אז רצו עליו איקס כפול עשר כשהבינו שזה בשביל אפל. בעונה הראשונה הן מיכנו את הבתים בשביל הסדרה ובשנייה עשו הימורים לא פחות מסוכנים. אני מודה להן על כך".
כששומעים אפל חושבים גם על אייפון. הייתם מחויבים להכניס אותם לסדרה?
"לא היינו מחויבים להכניס אייפון, אבל אם מישהו מדבר באייפון, הוא לא יכול להיות הרע. מדובר בחברה עסקית בסך הכל. וגם אסור לעשן. זה השקר הכי גדול בסדרה כי באיראן כולם מעשנים".
"לא היינו מחויבים להכניס אייפון לסדרה בגלל אפל אבל אם מישהו מדבר באייפון, הוא לא יכול להיות הרע"
בנוגע להבדלים בין ההפקות הוא אומר: "כישראלים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו יותר אוויר. להגיד 'או.קיי, זה לא 100%, אבל זה עובד, יש בזה חן'. הם רוצים את זה מדויק. כבר בשלב התסריט לדעת שזה טוב. הם גם רוצים שהמשחק יהיה דרמטי. בסדרות אמריקאיות אין נטייה לריאליזם או משחק מינורי. כל דבר טעון דרמטית. אני מזדהה עם זה. אני אוהב שחקנים שמשחקים עם כוונה. זה מתחבר עם הרוסי שבי. צריך לראות את גלן קלוז עובדת כדי להבין. היא כמו בית ספר למשחק, והיא אישה מהממת. הפרגון ההדדי בינה לבין ניב סולטן היה מרשים. היא למדה במשך חודשיים פרסית כל יום בזום כדי לשחק את מרג'אן - בריטית שחיה בטהרן זה 40 שנה, שהתאכזבה מהשלטון והתחילה לעבוד עם המוסד. קלוז מתכוננת כל הזמן, וכל הזמן מוכנה. בטייק הראשון היא מחפשת את האינטרפרטציה הכי חזקה, הכי מעניינת, הכי דרמטית - ברגע שהיא מגיעה לזה היא משחררת. אבל הדבר הדרמטי ניצב שם".
"כשאת עושה סדרה לאפל כולם רוצים לעשות עלייך סיבוב, והמפיקות היו צריכות להילחם. בעונה הראשונה הן משכנו את הבתים ובשנייה עשו הימורים לא פחות מסוכנים"
יש טענה שבגלל שבישראל עובדים עם תקציב מוגבל האוריינטציה של הסדרה תהיה דרמטית, וכשהאמריקאים נכנסים לתמונה, עם התקציבים שלהם, הסדרה נהיית הרבה יותר מוטה לאקשן.
"כן, פיתחנו יותר את הצד של האקשן ופחות את הצד הרגשי, אבל אני חושב שבחלק השני של העונה התאזנו. אני חושב שהפן של הגיבורה האישה המתחבטת בזהות שלה נשמר. האקשן הוא לא חזות הכל. הקונפליקטים נשארו".
"בסדרות אמריקאיות אין נטייה לריאליזם או למשחק מינורי. כל דבר טעון דרמטית. אני מזדהה עם זה. אני אוהב שחקנים שמשחקים עם כוונה"
סיפרת בעבר שהתבקשת על ידי איראני להציג את הסבל של העם האיראני מהמשטר המדכא. עשיתם את זה? הרגשת בנוח כישראלי לספר את הסבל של העם האיראני?
"כן. בעונה הראשונה הרגשתי פחות נוח, עכשיו יותר. המלחמה באוקראינה החזירה את המיקוד להבדלים בין העולם החופשי והעולם הלא חופשי. אנחנו כאנשי העולם החופשי, עדיין בישראל, יכולים להרשות לעצמנו לספר את הסיפור בעולם הלא חופשי, ומי שחי באיראן חי בעולם לא חופשי. במובן הזה מותר וחובה לספר את הסיפור שלהם. אנחנו מאוד דומים להם. יש בינינו זיקה. בואו לא נשכח שישראל מאוד דומה לאיראן כי היא מדינה מאוד דתית, אולי הכי דתית אחריה. אם הייתי מספר את הסיפור של הטאמילים אז אולי היה אפשר להרים גבה, אבל באופן פרדוקסלי בגלל שהם האויבים שלנו זה קושר בינינו. אני מספר את זה כישראלי אבל יש לי אמפתיה לעם האיראני, זה הפך מבחינתי לסיפור אהבה.
2 צפייה בגלריה
גלן קלוז (משמאל) וניב סולטן בסדרה. "קלוז היא כמו בית ספר למשחק, היא למדה במשך חודשיים פרסית בזום. הפרגון ההדדי בינה לבין ניב סולטן היה מרשים"
(צילום: Domniki Mitropoulou)
"העונה אנחנו עוסקים בפערי המעמדות באיראן. יש מעמד של בני העשירים, שההורים שלהם במשמרות המהפכה, הם לומדים בלונדון, וחוזרים לג'ובים של מיליונים. המשטר הוא סידור עבודה נוח ומשמרות המהפכה הם הגוף הכלכלי הכי גדול באיראן. הם מנהלים אורח חיים נהנתני גם באינסטגרם, ולא מפחדים מהשלטון. אנחנו מראים אנשים שיש להם, ואנשים שאין להם, וההנגדה הזאת צורמת. צילמנו בווילות הכי יוקרתיות ומטורפות בפרברי אתונה. אנשים התפלאו שיש כאלה באיראן. אבל יש שם כסף ושטח ועושר אגדי כי הם עושקים את המדינה שלהם כמו בכל קלפטוקרטיה. זה גם משהו שהכסף של ההפקה אפשר לנו - להיכנס לווילה של איזה אוליגרך רוסי שהיה בחופש ולצלם כאילו זו וילה איראנית".
חצי שנה ביוון
נשמע שאתה מוקסם מהעבודה עם האמריקאים. השלב הבא שלך הוא לעבור להוליווד?
"ברור שאני חושב על זה. כל בן אדם שעובד בסרטים רוצה שתהיה לו אפשרות לעשות סרטים בקנה מידה הכי גדול. אני עובד בטלוויזיה ובסופו של דבר המכה של הטלוויזיה היא אמריקה. אם הייתי אוטר שעושה סרטים רגשיים, אולי הייתי אומר 'אני לא אתנתק ממקומות היצירה שלי'. אני מאוד מתחבר לדברים שאני עושה, אם זה קומדיה או סדרה על בובות, אז הייתי שמח לעבוד באמריקה. היתרון של 'טהרן' זה שאני יכול לעבוד באמריקה מישראל. אמנם הייתי חצי שנה ביוון והילדים שלי ואשתי הם קדושים שסבלו את זה, מזל שהייתי שם עם הצוות הקבוע שלי שהם כמו משפחה, עם גיורא ביח הצלם שאנחנו כל כך קרובים שלא צריך בכלל לדבר על הסט, והמשפחות באו לבקר. בנוגע לעבודה בארה”ב - הדלת נפתחה, הם רוצים לשמוע עוד סיפורים שלנו. לי יש סיפור על השואה שאני מנסה לפתח כעת".
"ברור שהייתי שמח לעבוד בהוליווד. היתרון של 'טהרן' זה שאני יכול לעבוד באמריקה מישראל. עכשיו הדלת נפתחה, הם רוצים לשמוע עוד סיפורים שלנו. לי יש סיפור על השואה שאני מנסה לפתח"
עכשיו משדיברנו על אמריקה, בוא נדבר על הצד הרוסי שלך. אתה יליד רוסיה, יצירת אמנות של אביך ניצבת בכיכר האדומה. באינסטגרם אתה כותב על ההזדהות שלך עם אוקראינה, אתה חושב לעשות סדרה על המלחמה שם?
"הייתי מאוד רוצה לעשות סדרה דרמטית על השורשים שלי כאדם דובר רוסית, במיוחד עכשיו כשהמלחמה באוקראינה היא הפעם הראשונה שאני מתבייש להיות רוסי. גדלתי כילד רוסי בשכונה שלא היו בה עולים, בגבעה הצרפתית בירושלים בשנות ה־70, ותמיד הייתי גאה בזה שאני רוסי. ההורים שלי הסבירו שבאנו מתרבות רוסית גדולה וגם אם ילדים צוחקים עליי זה בסדר. הם שנאו את השלטון הסובייטי. אבא שלי אמר שלא יחזור למדינה הארורה הזאת לעולם. כמה הוא צדק, זה לא רק השלטון, זה משהו עמוק ואלים ואנטישמי. הדרך הנכונה להתעסק במלחמה היא לחפש סיפורים היסטוריים דומים למה שקורה עכשיו בין רוסיה לאוקראינה.
2 צפייה בגלריה
סירקין. "התחברתי לאיראן בתור בן של רוסים שגדלו במשטר טוטליטרי. אני מרגיש שאני מבין מה זה להיות שם"
(צילום: אוראל כהן)
"ההורים שלי גדלו ברוסיה בתקופה הסטליניסטית והילדות שלנו רוויה בסיפורים שלהם על איך זה היה לגדול בתקופה ההיא. יש דברים שסיפרו על רוסיה שהגיעו לעונה הראשונה של 'טהרן', כמו הבת שמלשינה על ההורים שלה, זה משהו שאבא שלי סיפר לי על ילד שהיה איתו בכיתה. חשבתי שהשלטון באיראן הוא כמו הסטליניזם אבל כשהתעמקתי בזה הבנתי שהוא יותר רך. זה דכאני, קשה, אבל הם משאירים מקום לאזרחים להוציא קיטור. ובכל זאת זה קפיטליזם, ולכן אי אפשר לסגור את המדינה הרמטית לעולם כי צריך מסחר. התחברתי לאיראן בתור בן של רוסים שגדלו במשטר טוטליטרי. אני ממש מרגיש שאני מבין מה זה להיות שם.
"היו הקבלות בין הסדרה למציאות, כולל רשת המרגלות שנחשפה. מרגל איראני יצר קשר עם כל מיני נשים בישראל ואחת מהן אפילו באה לעשות אצלנו אודישן, ולא התקבלה כי לא היתה שחקנית מספיק טובה. הוא ביקש ממנה שמות של המפיקים".
אז אתה מסתכל מתחת למכונית שלך לפני שאתה נוסע?
"לא, אבל יש לנו מדי פעם חששות שהאיראנים עוקבים אחרינו. באתונה יש קהילה גדולה של איראנים, ופליטים איראנים שעבדנו איתם אמרו לי 'יש שטינקרים, כל דבר שאתם עושים מדווח'. שני שחקנים מהפליטים הפרסים שליהקנו אמרו לנו שקיבלו טלפונים מאיימים שאמרו להם שאם ישתתפו, ירעו למשפחה שלהם. הם ענו שהם לא מפחדים, אבל יידעו אותי שהאיראנים מתעניינים. זה מטורף, אנחנו לא עושים פצצות אטום, אנחנו עושים טלוויזיה".
סירקין. "התחברתי לאיראן בתור בן של רוסים שגדלו במשטר טוטליטרי. אני מרגיש שאני מבין מה זה להיות שם"
