שרה פון שוורצה: "אחרי המפרצת שעברתי יש בי משהו רך יותר"
שרה פון שוורצה: "אחרי המפרצת שעברתי יש בי משהו רך יותר"
השחקנית משתתפת ב"טהרן", משחקת בקאמרי וכותבת ספר בעקבות מפרצת וכמעט־מוות שעברה. היא היתה שמחה לשבת על בירה עם וירג’יניה וולף, מתגעגעת לבנותיה שחיות בגרמניה משם היגרה בילדותה, מקפידה להשתתף בסרטי סטודנטים כדי לשמור על ראש פתוח, ואם היא לא היתה שחקנית, היא היתה כומרית בהרי האלפים
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בירושלים, לקראת ערב בפרויקט 'כביש אחד' שבו קבוצת צעירים מקיימים אירועי תרבות בירושלים, ואני שותה בירה מקומית לפני. חשוב לי הדיאלוג עם הדור הצעיר, אני גם עושה הרבה סרטי סטודנטים. התקשורת איתם ותפיסת העולם שלהם פותחת לי את הראש, אז זה הדדי".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבוקר, הפוך על שיבולת שועל עם שקדים מעורבב, שבדרך כלל בן הזוג שלי עושה לי. יש לנו טקס בכל בוקר שהוא עושה קפה טעים וכל אחד מאיתנו שואל את השני מה הוא עושה היום".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם וירג׳יניה וולף. היא העיפה לי את הסכך, ועיצבה את תפיסת עולמי. אני זוכרת כנערה כשקראתי את הספרים שלה אמרתי 'סוף סוף מישהו שמדבר על משהו שמעסיק אותי כל כך’. גידלו אותנו לאמונות שאנחנו שוות והכל סבבה, וזה לא בדיוק ככה. אני זוכרת את השביתה הראשונה שלי בבית הספר היסודי: חילקו את הכיתה – רקמה לבנות ונגרות לבנים, ואני רציתי נגרות, אז עשיתי שביתה מול חדר המנהלת. זה הצליח ולמדתי נגרות".
על מה את עובדת עכשיו?
“בימים אלה עלתה ההצגה 'בניאדם' מאת סטיבן קאראם בקאמרי בבימוי אמיר י. וולף. מחזה יפה, אנושי, מצחיק וכואב על משפחה שנפגשת בחג ההודיה. חמישה אנשים ועוד הרבה שותפים מאחורי הקלעים שמייצרים היפר־ריאליזם מטורף. בנוסף אני כותבת ספר שנקרא 'הבמה ככלי ריפוי', שעורכת הגר ינאי. זה חלק משיטת עבודה שפיתחתי לעצמי והתחלתי ללמד בעקבות המפרצת במוח שעברתי לפני שלוש שנים וחוויית המוות שעברתי. הספר אמור להיות כלי לאנשים לעבודה עצמית. בכאן 11 עלתה 'טהרן', שאני מאוד גאה בה. תענוג לעבוד עם מערכת משומנת ואנושית. ובקרוב 'זגורי אימפריה' חוזרת. נפגשנו ביום הצילום וכאילו לא עברו עשר שנים. כמו משפחה. אני מודה למאור זגורי על כך שהוא רואה כל ניואנס ומביים באהבה גדולה למשפחה שיצר על המסך, ועל דמותה של ויויאן המופלאה".
מה השריטה שלך?
"תחושת האשמה. אני מרגישה אשמה בערך בהכל, אבל למדתי לא להקשיב ולנהל את התחושה הזאת. כשאת גדלה בתור גרמנייה בדור של ניצולי שואה, יש הבנה שהרוע לא נמצא שם רחוק אלא נמצא אצלך, אז את גדלה עם תחושת אשמה וזה לא דבר לא בריא".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לא לעמוד מול דלתות סגורות, מטאפורית כמובן, ללכת ולחפש את אלה שפתוחות. זאת עצה שקיבלתי ממטפלת שפגשתי בשנות ה־30 לחיי. זה פתח אותי לכתיבה ובימוי, ושינה לי את החיים".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"לשתות בירה בבית או בחוץ ואז לבשל ולשמוע את ירון אנוש ברדיו כאן ב'. אני בשלנית ובשישי מגיעים לפעמים הרבה אנשים. יש את המשפחה הגרעינית, שזה אבא של הבנות שלי (אבי שכוי) ובן הזוג שלו, אני ואיתמר בן זוגי והבנות. אבי ואני פרודים הרבה שנים ואנחנו משתדלים לאכול כל שישי כולם יחד, מי שנמצא בארץ. אנחנו כמו איזה שבט, שהוא מתנה וזכות גדולה ואני מאוד מודה עליו".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני ממש לא טובה בלשקר, זה כתוב לי על המצח כשאני משקרת וזה מצחיק כי אני שחקנית".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“בן הזוג שלי איתמר לוריא. הוא מטפל בחסד במגוון דרכים. אני עם פיברומיאלגיה ומפרצת במוח ואת כל גיל המעבר עברתי בלי הורמונים בזכותו. היום אני רוכבת 30 ק"מ באופניים, הולכת ברגל, יכולה לנעול עקבים בהצגה, מה שלפני שנתיים לא בא בחשבון".
למי את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת מאוד לשתיים מהבנות שלי שלומדות וחיות בברלין. אחת לומדת בימוי קולנוע והשנייה לומדת נגרות אצל מאסטרית אשה. זה לא נגרות סתם, זה לעומק. זה שהן בגרמניה נראה לי טבעי כי המשפחה שלי שם. הן בנו חיים ואני כואבת מרוב געגועים אבל גם גאה בהן. אני פותחת את הבוקר בגעגוע והולכת לישון איתו אבל מאחלת להן שיהיו רק מאושרות, אלה החיים שלהן".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על הבנות שלי, ועל החיים עצמם. אני לא מוציאה על בגדים, זה לא מעניין אותי. להיפגש, לאכול יחד, מה שאנשים צריכים".
על מה יש לך תחושת אשמה?
"אני מצטערת שלא נכחתי במלואי בכל רגע ורגע כשהילדות היו קטנות כי המוח היה מלא מחשבות ופחדים, אבל היום אני במקום טוב יותר. צריך להיות בהווה, עם האנשים שאת אוהבת ולשמוח במה שיש. החיים האלה זה לא מובן מאליו. כל יום מעבר ל־1.1.2022 שבו קיבלתי את המפרצת הוא מתנה. החוויה הזאת היתה כל כך מלמדת ומשמעותית שחיי השתנו בעקבותיה. פעם הייתי מגיעה הרבה יותר מהר לכעס או נחרצות והיום אני בוכה הרבה יותר מהר. יש משהו רך יותר בהסתכלות שלי על העולם ואני מודה על כך. אני עושה ספורט והרבה עבודה רוחנית. אני חיה עם תודעת מוות הרבה יותר גדולה מקודם. אני לא חושבת עד 120, חושבת רק על הרגע".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"מבחינה מקצועית אלה הדמויות המאוד שונות שגילמתי בחיי. אני מתייחסת לגוף שלי כמו בית מלון של דמויות. אני מארחת את הדמות אצלי. אני מפנה בשביל זה את כל זיבולי המוח שלי ומגלה את הדמות בתוכי, ואז היא מתנהלת בתוכי לתקופה, וכשהיא הולכת היא משאירה מתנה קטנה של היפתחות למשהו שלא הכרתי קודם. הדמויות שלי הפכו אותי לאדם טולרנטי יותר. היום אני הרבה יותר מעוגלת בפינות".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"דווקא השנה המשברית הזאת לימדה אותי להתרכז לא במה עלול לקרות אלא במה שיש. לי לא השתנתה תפיסת העולם מאז 7 באוקטובר, רק התחזקה - ליברליזם וכיבוד האחר. אני לא מטיפה לאף אחד ומכבדת כל אחד אבל לא מוותרת על האמונה שהאדם טוב מיסודו. אני יותר מאמינה שהתפקיד שלי בחברה הוא לחבר ולבנות גשר. דווקא בגלל המשבר אני אולי אוהבת את האנשים פה יותר. את האנשים ולא את השלטון, להם אני בזה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"חסרה לי השייכות הטוטאלית למקום כי אני לא שייכת רק לפה אלא גם לשם (גרמניה, שם נולדה – מנ"ש). שם אין לי את הניואנסים והשפה מספיק טוב כי לא למדתי אותה, ופה אני לא לגמרי שייכת, אז אני בן אדם נטול מולדת ואני לעד אתגעגע אליה. כל חיי אני גשר בין עולמות ולפעמים נמאס לך להיות גשר, אבל זה מה יש. תחושה של בין שני העולמות, כמו שם המחזה שכתבתי".
אם לא היית שחקנית מה היית עושה?
"אם לא היינו מתגיירים ולא היינו מגיעים לארץ, יכול להיות שהייתי גומרת כאיזו כומרית בקהילה קטנה וחמודה בהרי האלפים. זה מחזיר אותי לדלתות המסתובבות שההורים שלי עשו לי ואני מודה להם על זה. הם לימדו אותי שאף פעם לא מאוחר מדי והיום אני יודעת להעריך את זה יותר מאשר בגיל 20".
שרה פון שוורצה
גיל: 56
• מגורים: יפו
• מצב משפחתי: בזוגיות. אמא לשלוש בנות
• שחקנית, מחזאית ובמאית, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה ("מעורב ירושלמי") והאקדמיה לתיאטרון ("קופנהגן"). מגלמת את ראשת המוסד ב"טהרן" בכאן 11 ומשחקת בהצגה החדשה "בניאדם" בקאמרי. בקרוב תחזור בעונה חדשה של “זגורי אימפריה”
