לסתת כמו מאיר שלו
לסתת כמו מאיר שלו
הרומנים של מאיר שלו מלאים באנשי עמל: סתתים, אופים, חקלאים ודבוראים. במלאות שנה למותו מחבר מוזיאון ארץ ישראל בין כלי העבודה ששימשו את גיבוריו לבין האופן הפיוטי שבו תיאר את מלאכתם
מאיר שלו אמנם לא ידע לסתת אבנים או להפריח יונים, אבל הוא ידע לתאר באופן מופלא את בעלי המלאכה שעושים דברים כאלה. הוא השתמש במעשה האמנות שלו — יציקת מילים — כדי לתאר את מעשי האמנות. במלאות שנה למותו, נפתחת כעת במוזיאון ארץ ישראל התערוכה "הַסֵּפֶר צריך לעבוד", ובה מוצגים כלי עבודה ובעלי המלאכה שמופיעים ביצירותיו של מאיר שלו. התערוכה משלבת בין ציטוטים מספריו של שלו לבין אוסף כלי העבודה של מרכז אדם ועמלו במוזיאון, אוסף שמשמר ידע של בעלי מלאכה מהמרחב המקומי במאות השנים האחרונות.
התערוכה, שאותה אוצר ד"ר אלי כהן־ששון, היא דיאלוג בין החומר (כלי העבודה) לבין הרוח (הספרים), והיא מנכיחה גם את שלו עצמו כבעל מלאכה מיומן, בתחום המילים והתיאורים. "כתיבה זו עבודה של בעל מלאכה", אמר פעם שלו בראיון. "יש הרבה מַסְגְּרוּת ונגרות וסנדלרות. לא הכל מלודיות וארכיטקטורות ומריחת צבעים על בד. הספר צריך לעבוד".
1 צפייה בגלריה
(צילומים: באדיבות מוזיאון הטרקטור, יחצ, יוסי אבולעפיה, נדיה לנדאו, ליאן דוב כהן-ששון)
כהן־ששון, ארכיאולוג ואוצר אתנוגרפיה במוזיאון ארץ ישראל, הוא קורא אדוק של שלו. לקראת התערוכה קרא מחדש את כל ספריו כדי להתאים מתוכם ציטוטים לכלי העבודה. "העניין במרכז אדם ועמלו, ובאתנוגרפיה בכלל, הוא להשתמש במה שמכירים ממאות השנים האחרונות, כדי לחקור וללמוד דרך זה את העבר הרחוק יותר", הוא אומר. "במרכז שאותו יסד שמואל אביצור הדגש היה על בעלי מלאכה וכלי עבודה, לא רק לאסוף פריטים יפים אלא לחקור למה אתה משתמש דווקא בפטיש הזה ואיך ייצרת אותו ולמה בזווית הזאת.
"לשלו, כמו לשמואל אביצור, היתה חיבה עזה לאנשים שעובדים ולאיך שהם עובדים. בכל אחד מספריו הוא מתייחס לבעל מלאכה אחד לפחות שאותו הוא מתאר לפרטי פרטים. למשל אברהם הסתת מ'בביתו במדבר', עם כריך הסתתים הידוע; ב'רומן רוסי' הוא מזכיר כלי עבודה חקלאיים, ומתאר גם את מרגוליס הדבוראי, שמשווה את הדבורה לחלוצה שמפריחה את השממה; ב'עשו' הוא מתאר משפחת אופים; ו'גינת בר' היא מתנה אדירה לביתן שלנו, כי כל פרק הוא מייחד לכלי אחר: פרק אחד מוקדש למריצה, פרק אחר מתאר מגלים וחרמשים".
לדברי כהן־ששון, "התערוכה מנסה להנגיש את הכלים לאנשי הספרות ואת הציטוטים המדהימים מהספרות לאנשים שבאים בשביל הכלים והצד הטכני. מטרת העל היא להרואת שמאיר שלו הוא בעל מלאכה בפני עצמו, רק שהכלי שלו זו המילה: הוא תיאר בעלי מלאכה. הוא עשה את זה כמו אנתרופולוג בנשמה".
כך למשל מוצגים בתערוכה כלי העבודה של הסתת: המטרקה (פטיש סתתים מעוגל לעיבוד גס של האבן); השאקוף (פטיש כבד לתקיעת יתדות בעת חציבת האבן); והמונקאר (איזמל מחודד לקדיחת חורים באבן), כולם מוזכרים בספר "בביתו במדבר". או כוורות נדירות ששימשו דבוראים ומתוארות ב"רומן רוסי", ומתקנים לנשיאת יונוגרמה (הלחם של המילים יונה וטלגרמה) מתוך הספר "יונה ונער".
גם ספרי הילדים מקבלים מקום בתערוכה – למשל עולמו של האדם הקדמון מוצג בהשראת הספר "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני", עולם המרעה והצאן בהשראת "פנדה יוצאת למרעה", עולם הדיג בהשראת "קרמר החתול לומד לשחות", המאבק הסיזיפי בכינים בהשראת "הכינה נחמה". וגם טרקטור פרגוסון ששימש השראה לספר "הטרקטור בארגז החול" הובא למוזיאון באדיבות מוזיאון הטרקטור בעין ורד.
"כארכיאולוג ואתנוגרף אני מסתכל מזווית טכנית על הפטיש, על החומר שממנו הוא עשוי, על הזווית שבה הוא בנוי. לעומתי שלו כותב משפט מדהים כמו: 'סתת היה איש של ריסוק ושבירה, פעולות שאין עליהן סליחה ואין מהן חזרה, מה שהוסר הוסר, מה שנסדק נסדק, מה שנופץ שוב לא יתוקן, נשבר ואבד'. הציטוטים המונומנטליים שלו מאירים את הכלים ואת בעלי המלאכה באור אחר. צריך אמן כמוהו שיראה את זה".
כהן־ששון מוסיף ש"שלו לא התיימר לנסות ולהיות בעל מלאכה, הוא לא היה צריך לשלח יונה בשביל לתאר את ההתרגשות של מישהו שמשלח יונה ורואה בשמיים את המכתב שהיא מעבירה.
“או ב'רומן רוסי' הוא כותב: 'ללא הדבורה לא נפריח את הארץ, בלי דבורים אין פירות, אין תלתן וירקות, אין מאומה. על הזבובים והצרעות של הארץ אי־אפשר לסמוך'". בכל תקופה בהיסטוריה הישראלית אפשר לנוסת להבין את הנמשל, מי הם הדבורים ומי הם הזבובים והצרעות.
משפחת שלו, מספר כהן־ששון, שיתפה פעולה עם התערוכה והעבירה כמה פריטים לתצוגה. למשל התנ"ך של שלו, כולל הסימניות והסימונים. או עט פרקר נובע שבו כתב, וקסת דיו. וגם פתקים שכתב ובהם ראשי פרקים שלאורם בנה את העלילות, פרע את הרצף וסידר מחדש.
"הייתי בקשר עם יוסי אבולפיה שאייר רבים מספרי הילדים שלו", מספר כהן־ששון. "רצינו לעשות מחווה קטנה גם למאייר, שגם הוא בעל מלאכה. שלו היה כותב טקסט ושולח לאבולפיה, והוא כמעט אף פעם לא אייר את מה ששלו כתב אלא דברים אחרים שקשורים בדמויות. אז שלחתי לאבולפיה טקסט מ'גינת בר' על המריצה, והוא הכין שלושה איורים: אחד של אשה שלוקחת את הבן זוג שלה במריצה ופורקת אותו בחצר, שני של טבח שמנמן שמריץ עוגת חתונה, ושלישי של מישהו שמריץ כלב ושק תפוחי אדמה. הם מוצגים ליד המריצה מאוסף המוזיאון".
