ראיוןהבימאית והיוצרת רות קנר: "אצלנו המלחמה לא עוברת באופן ישיר, זה נראה לי פורנוגרפי"
ראיון
הבימאית והיוצרת רות קנר: "אצלנו המלחמה לא עוברת באופן ישיר, זה נראה לי פורנוגרפי"
אחרי ה-7 באוקטובר נכנסה קבוצת התיאטרון של היוצרת המוערכת רות קנר לשיתוק. כדי לצאת ממנו החלו השחקנים לאסוף עדויות ממה שהתחולל סביבם, ועכשיו הם מעלים במוזיאון תל אביב מופע יוצא דופן ומרגש מהחומרים בשיתוף הקהל. "אני פה לא בשביל השעשוע", אומרת קנר. "אני לא עוסקת בזוועות אלא בהד שלהן"
ביום שבת 7 באוקטובר היתה הבמאית והיוצרת רות קנר בטוקיו, שם ביימה הצגה המבוססת על פואמה של המשוררת היפנית איצוקו אישיקווה, שעסקה בטבח שביצעו היפנים במיעוט קוריאני בעקבות רעידת האדמה בטוקיו לפני 100 שנה. זו יצירה גרפית עם תיאורים מזוויעים כמו עריפת ראשים, שריפת אנשים ודקירת נשים עם תינוקות על הגב.
קנר, שאינה מחזיקה טלפון נייד, יצאה מהחזרה (בטוקיו השעה מאוחרת בשבע שעות), גילתה את מאורעות היום בישראל ונדהמה. "פתחתי את המחשב והמייל הראשון היה מהמפיקה שלנו בארץ ששאלה אם לבטל את ההצגה בערב. לאט לאט התחלתי להבין את גודל המאורע , ואפילו לא שמתי לב לקשר בינו לבין ההצגה שאני עובדת עליה. רק למחרת בתיאטרון הבחנתי שהמילים שאני קוראת בחדשות הן אותן מילים שאני עובדת איתן. זה היה מצמרר. המילים שמתארות טבח בטוקיו לפני 100 שנה, נהיו ממשיות באופן בלתי נסבל".
היא חזרה לישראל כעבור שבועיים ומצאה את חברי קבוצת התיאטרון שהקימה לפני 26 שנה מפורקים. "אנשים בארץ התהפכו. היה שיתוק יצירתי. בוטל סיבוב הופעות שלנו בארה"ב וכמובן שכל ההצגות שהיו אמורות לעלות בארץ באוקטובר־נובמבר — ‘קשרי משפחה’ ו’הצידה’ — בוטלו. את הצגת הילדים "הדרך לשמה" לא ידענו בכלל אם נוכל להחזיר כי היא מספרת על חטיפה של סוסון ים והשחקניות הרגישו שזה לא בא בחשבון. רק אחרי שלושה חודשים התעקשתי שנעשה את זה כי תיאטרון זו סביבה מוגנת לילדים והם יודעים שזו רק הצגה ויש סוף טוב. היום השחקניות מרגישות שזה ממש אירוע תרפויטי ושהן מביאות בשורה של ריפוי".
קנר נחתה בבוקר מטוקיו ואחר הצהריים כבר פגשה את הקבוצה לחזרות בסטודיו. המאורעות הניעו אותה לבחון מחדש מה תפקידו של התיאטרון. "אני לא פה לשם השעשוע, לפחות הקבוצה שלי. התיאטרון הוא מוסד קהילתי ואנחנו באות לשקף לקהילה נושאים שעל הפרק, ואם אין בהם משהו שדורש דיון והתבוננות, אז אין טעם לעשות. הבנתי שיש לנו תפקיד ואמרתי לשחקניות להקשיב למה שקורה סביבנו ולתעד, כדי שנהיה מדיום לעדויות האלה".
השחקניות החלו לאסוף חומרים מהווטסאפ, מראיונות בחדשות, משיחות אישיות עם חברים ובני משפחה ומרישומי חלומות. כל אלה התקבצו לעבודה החדשה "מחרב נומג" שעולה בימים אלה (26 במרץ ו־4 באפריל) בחלל התערוכה "שמיני עצרת" במוזיאון תל אביב שגם מגיבה ל־7 באוקטובר — עם השחקנים שירלי גל, סיואר עואד, רונן בבלוקי ועדי מאירוביץ'.
פירוק והרכבה למרחב המוגן
השם המוזר "מחרב נומג" הוא שיכול אותיות לביטוי "מרחב מוגן". הוא נולד בהתכנסויות של הקבוצה עם המשורר אלכס בן ארי בסטודיו. "כשהתחלנו לעבוד על החומרים, אנשים אמרו שהם רוצים לבוא לבקר, אחד מהם הוא אלכס שעושה דברים מעניינים עם מילים. הוא הציע שנכתוב שירים רק מהאותיות שמרכיבות את המילים מרחב מוגן. שנפרק את המושג ונגזור ממנו עוד מילים. נכתבו דברים נפלאים שנכנסו לעבודה".
בשבועות הראשונים למלחמה הוזמנה הקבוצה על ידי מחלקת הרווחה של עיריית אופקים לקיים אירוע סיפורים. הם הגיעו לשכונת מישור הגפן שאליה חדרו המחבלים — השכונה שבה אירע הסיפור המפורסם של רחל אדרי והעוגיות, שנכחה אף היא במפגש. "אספנו סיפורים, תמללנו במקום ועשינו שם מופע. אלה היו סיפורים של אנשים שחוו את הדברים הכי נוראיים: ירו עליהם, הם נפצעו, החביאו את הילדים. זה היה מרגש ומרתק ולמדתי מזה הרבה, אבל זה לא נכנס למופע, כי זה ישיר מדי, את זה שיעשו בטלוויזיה ובתקשורת, אנחנו עושות דברים מאוד עקיפים, לא עוסקות בזוועות אלא בהד שלהן. אני שומרת על הפרדה מהפרויקט הזה כי יש משהו נצלני בלעשות מזה תיאטרון".
כשהקהל נכנס לחלל הוא לא מוצא מושבים. הכיסאות פונים ליצירות האמנות שעל קירות התערוכה, והצופים מוזמנים לכתוב ולשחק עם המילים והרעיונות שלהם, שמוקלטים והופכים לפסקול שמתגנב להצגה. "המלחמה אצלנו לא עוברת באופן ישיר כי זה קצת פורנוגרפי בעיניי לדבר ישירות על הזוועות. כמו למשל דרך חלום של נער, בן של אחת השחקניות, שנחטף לעזה. הדברים עוברים תיווך. אחיה של השחקנית שירלי גל, שהוא אדם מאמין, שלח לה מזמור תהלים נגד סכנה ואנחנו מבצעים אותו בעברית ובערבית בהצגה. אספנו מאגר מדהים של חומרים וערכתי את זה למשהו קומפקטי שאני קוראת לו 'אורטוריה פוליפונית', כי זה עוסק בערב רב של קולות עם המון פרספקטיבות והכל בדיבור ובדיבור מתוזמר".
תקשורת עם הקהל
רות קנר (68) היא פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ב־1998 הקימה קבוצת תיאטרון שבמשך השנים העלתה, בין השאר, את "אצל הים" שעליו זכתה בפרס מרגלית, "גילוי אליהו" ו"איימוס" שזכו בפסטיבל עכו ועוד. לצד עבודתה בקבוצה ביימה גם את המופע "ילדות" עם יהודית רביץ (2002) ואת “Signals” עם ויקטוריה חנה. קנר פיתחה שפת במה ניסיוניתופורצת דרך ויצירותיה מתאפיינות בסיפור ותנועה ועיבודים בימתיים. הטקסט בעבודותיה עובר פירוק והרכבה מחדש, שמאפשרים לבחון אותו מנקודות מבט שונות. קנר יוצרת גם הצגות לילדים ומ־2005 מביימת ועורכת סדנאות בתיאטרון קאי בטוקיו ומביימת בעולם, בין השאר בסין ובארה"ב.
השיחה בינינו מתקיימת בזום מכיוון שקנר נמצאת בימים אלה בשנגחאי, שם היא מביימת את סיפור האהבה הסיני "עיירת גבול" שביימה בקיץ בבייג'ין. ההצגה נהפכה לשלאגר והסינים רוצים להעתיק אותה למקומות נוספים. את העבודות של קנר אפשר לכנות "אירועים בימתיים" שיש בהם תקשורת קרובה עם הקהל. "בעיקר עכשיו אני מרגישה שאנשים מחפשים אינטימיות כזאת. מ'מחרב נומג' עולים עדויות ודברים קשים. עולות גם דעות שונות על המצב ואנחנו לא נוקטות עמדה ונותנות להן להישמע, חלקן מאוד קשות".
דעות פוליטיות?
"דעות על מה שקורה. אפילו קלישאות: 'כולנו באותו טנק, בואו לא נריב'. גם קלישאות הם סוג של שיקוף למי אנחנו היום".
מה הדעה שלך?
"אני מרגישה כמו מדיום לקולות שסביבי. בכלל אין לי הרבה דעות, אני מתבוננת על דברים, אני לא מטפחת דעות".
את לא אדם פוליטי?
"תיאטרון הוא יצור פוליטי. כל מה שתעשי יש בו היבט פוליטי. אפילו העובדה שבמופע מדברים ערבית, כי יש לנו שחקנית ישראלית ערבייה. הבת שלי אמרה שזה מעשה חתרני. לי זה לחלוטין מובן מאליו כי זו שחקנית וזו השפה שלה והיא תיעדה טקסטים של המשפחה שלה. ברור שכל דבר כזה יכול להיתפס כדעה אבל מבחינתי זה שיקוף. זה מה שקיים סביב".
