"הצצה ליחסים" - סרט על אהבה אסורה הבוחן את גבולות הפוריטניות
"הצצה ליחסים" - סרט על אהבה אסורה הבוחן את גבולות הפוריטניות
אהבה בין אשה מבוגרת לנער הופכת לדרמה פסיכולוגית מורכבת ב”הצצה ליחסים”, סרטו החדש והמסוגנן של הבמאי המוערך טוד היינס, הכולל גם ביקורת על כוחו הנצלני של המדיום הקולנועי
סרטיו של טוד היינס עוסקים בטאבואים, במערכות יחסים אסורות, מושתקות, סודיות. כל תקופה והטאבו שלה: מערכות יחסים להט”ביות (“קרול”), מערכות יחסים בין גזעיות (“הרחק מגן עדן”), בעשורים שבהם אלה היו מחוץ לחוק. לכאורה הוא עוסק בסרטיו באהבות אסורות, אבל למעשה הוא דן באופן עקבי למדי בגבולות הפוריטניות ותוהה מה, בעצם, כל כך מאיים באהבות אסורות? בסרטו החדש, שמתרחש כמעט בהווה — ב־2015, למעשה — מדובר בקשר בין גבר ואשה ש־24 שנים מפרידים ביניהם, קשר שהתחיל כשהאשה (ג’וליאן מור) היתה בת 36 והגבר (צ’רלס מלטון) היה בן 12, קשר שבגללו האשה נעצרה ונכנסה לכלא, שם ילדה את ילדיהם המשותפים. 24 שנה אחר כך השניים נשואים, ונראה שאולי אפילו באושר. החברה והחוק היו נגדם, אבל האהבה, כך נדמה, היתה חזקה מהמוסכמות החברתיות. כדרכן של מלודרמות, והיינס הוא בכיר במאי המלודרמה של דורנו, מה שנראה מטופח מבחוץ, מתגלה כסדוק מבפנים (עלילת הסרט מזכירה, ואולי נכתבה בהשראת דמותה של המורה מרי־קיי לטורנו, שנכנסה לכלא אחרי שניהלה רומן עם תלמיד שלה בן 12, אבל השניים אחר כך התחתנו וחיו יחד 14 שנה). לקשר כזה, כשיש פער גילים ניכר בין בני הזוג, האמריקאים קוראים “אהבת מאי־דצמבר”, בין מי שנמצא באביב חייו, ובין זה שנמצא בחורף של שלהי חייו. כך גם נקרא הסרט במקור, מאז הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן: “May December”. בארץ הוא מוקרן בבתי הקולנוע החל מסוף השבוע, ובעברית תורגם שמו ל”הצצה ליחסים”, רמיזה שבין בני הזוג צומחת לה דמות נוספת שמציצה בהם.
זהו סיפורה של אליזבת (נטלי פורטמן), שחקנית מפורסמת שעומדת לגלם בסרט את דמותה של האשה שאהבתה לקטין הרסה את חייה וחיי משפחתה, השליכה אותה לכלא והפכה אותה למנודה בקהילתה. היינס ממקם את עלילת הסרט בסאוונה, ג’ורג’יה, וקצת כמו “בחצות של גן הטוב והרע” של קלינט איסטווד זה סרט שמשתמש בטבע של האי סוואנה כמעין דימוי לטבע האנושי, שמוצג כגן חיות של דחפים ופיתויים — זחלים שהופכים לגלמים שהופכים לפרפרים, נחשים שזוחלים אבל לא מכישים, חיות והציידים שצדים אותן. אליזבת מגיעה כדי להיצמד לאשה שאותה עליה לגלם, ללמוד את גינוניה, את קולה, אבל גם לנסות לפצח את מי שהיא ומה גרם לה לעשות את מה שעשתה. מה שפורטמן עושה בסרט תחת הדרכתו של היינס הוא כוחו ועוצמתו של הסרט הזה. מסצנה לסצנה, משוט לשוט, פורטמן הופכת בהדרגה לכפילה מושלמת של מור (שאימצה לעצמה שפתות קול, אולי כדי לדמות את הס’ שלה לזה של קול לחש הנחש), לא רק בלבוש ובאיפור אלא גם במימיקה, עד שבאחת הסצנות לקראת סוף הסרט, כששתי השחקניות צועדות זו לכיוון זו, לרגע קט קשה להבדיל מי זו מי.
זהו לכאורה סרט על זוגיות יוצאת דופן, אהבה שוברת מוסכמות, מהסוג שהיינס כבר עשה קודם לכן. אבל למעשה זה סרט על קולנוע כמדיום ערפדי ונצלני, שטורף ומנצל את המציאות לטובתו (ולכן מי שהוסיף את המילה “הצצה” לתרגום העברי הבין את הסרט היטב). אם נדמה בתחילה שיחסי הטורף־נטרף בסרט הם בין האשה המבוגרת ובן זוגה הצעיר ממנה, הרי שככל שהוא נמשך והופך לדרמה פסיכולוגית ארס־פואטית, כך מתברר שזהו מאבק בין שתי נשים, שהאחת מנסה לרשת את מקומה של השנייה. מהבחינה הזאת זו יצירת נגטיב ל”קרול” של היינס: גם שם יש מוטיב של הצצה ואמנות (צילום במקרה ההוא), אבל שם שתי הנשים נמשכו זו לזו, כאן שתי הנשים ניצבות משני צדי המתרס, בוחנות זו את זו. היינס וצוותו בחרו לשלוח את הסרט לתחרות גלובוס הזהב תחת קטגוריית הקומדיה. החלטה שערורייתית, גחמנית ופסיכית, אבל כזו שמבקשת מאיתנו לשים לב שזהו מבט אירוני על ז’אנר המלודרמה — הרגשות מועצמים, המוזיקה גואה עד לשיא (המוזיקה היא של ז’ורז’ דלרו, ולקוחה מפסקול “המתווך” של ג’וזף לוסי), המצלמה מוסיפה תנועות מלאות פאתוס, אבל נימת הסרט מסרבת להיות טראגית או הרת גורל. בעוד בסרטיו התקופתיים היינס עסק בטראגיות של הנשים בחברה פוריטנית, הסרט הזה עוסק בחברה שבה כמעט הכל מותר, כולם מנהלים רומן עם כולם, ולכן הדמויות מתחילות לטרוף זו את זו, ולא למרוד בחברה שמקיפה אותן. בדרכו מלאת הסגנון והסמליות, היינס יצר סרט מורכב, עשיר ומהנה, אבל כזה שלראשונה מציג תפיסה שמרנית, שאומרת שיש קווים שאולי אסור לחצות.
