המעצב ניר לוין: "אני שב לזירת הפשע, כדי להבין מי אני"
המעצב ניר לוין: "אני שב לזירת הפשע, כדי להבין מי אני"
כתינוק אומץ ניר לוין בברזיל, בילדותו עבר גיור ומאוחר יותר יצא מהארון. הוא פרץ כמעצב וכאמן טקסטיל כשלירז צ'רכי לבשה שמלה שתפר. פריצה אחרת קרתה אחרי אקזיט במיליונים בחברה שעבד בה, מה שאיפשר לו להקדיש יותר לאמנות הפרובוקטיבית שלו, שאותה הוא מציג עכשיו ב"צבע טרי"
כשהיה ילד, מספר האמן ניר ג'ורג'יו לוין, כולם הלכו לפסטיגל בחנוכה אבל אמא שלו לקחה אותו לאופרה לילדים. "ובניו יורק אני רציתי ללכת למיוזיקל, והיא לקחה אותי לסיבוב גלריות בצ'לסי. זה עצבן אותי, כעסתי עליה. היום אני מודה לה, היא גידלה אותי להיות אמן".
סדרת עבודות טקסטיל מרתקת שהוא מציג השנה בחממת האמנים של יריד צבע טרי לאמנות ועיצוב, היא עוד שלב בדרך הארוכה שעשה מאז נולד בברזיל כנוצרי לפני 29 שנים, אומץ בגיל כמה חודשים על ידי זוג ישראלים וגדל כיהודי בתל אביב עם אמא עורכת דין ואבא שהוא איש הייטק. העבודות שלו, אריגים בגוני אדום ושחור שעליהם דימויים קלאסיים נוצריים – מושכות את העין, מספרות את הסיפור שלו, את משבר הזהות שליווה אותו, לדבריו, מאז ומתמיד, ובתוך כך בוחנות תפיסות דתיות, תרבותיות, יחסים הומוסקסואליים, ושאלות על חטא ומחילה. "האיסורים בדתות זהים: הומוסקסואליות, למשל, היא חטא ביהדות, בנצרות וגם באסלאם. אני לא אדם מאמין אבל אני מאוד רוחני ומאמין בכוח גדול כלשהו — ואני לא מאמין שיש דברים שאין להם מחילה", הוא אומר.
"גדלתי כהומוסקסואל במדינה שלא מקבלת אותי, שאני לא שווה ערך בה, ואני שואל את עצמי האם אני יהודי? ישראלי? ברזילאי? נוצרי? אני לא מבין איפה אני בסקאלה הזאת. איפה אני בשיח התרבותי למה אני רוצה להיות חלק ממנו?".
לוין מספר שהייתה אפילו תקופה ששקל להתנצר, "אבל לא במובן הדתי אלא במחשבות ובשאיפות שלי לחזור לזירת הפשע, לבסיס, למי שהייתי כשהגעתי לעולם, כדי להבין מי אני אמור להיות. לחזור אחורה כדי ללכת קדימה בחיפוש עצמי".
כשהיה בן 6 גויר רשמית. "אני זוכר את היום הזה כטראומה", הוא אומר. "לא סיפרו לי מה יקרה, לא היה לי מושג מה המשמעות של זה. במשך שנים חשבתי שהמדינה מחייבת לגייר ילדים שאומצו. זה היה הגיוני, אבל לא נכון. יום אחד פשוט הבנתי שהוריי עשו את זה, כי חשבו שיהיה לי יותר קל לגדול כאן כיהודי".
כנער, הוא מספר, תמיד ברח מהבית. כבר בגיל 15 התנשא לגובה 1.90 מטר ובילה במועדונים בתל אביב, הכיר את חיי הלילה ויצר קשרים גם בקהילת האופנה. פעמיים החל ללמוד עיצוב אופנה, בפעם הראשונה בבצלאל, בשנייה בשנקר — אך פרש. הוא עבד כמעצב תלבושות באופרה הישראלית אצל ניצה שאול, "אותן אופרות שראיתי כשהייתי קטן, וזה היה כמו סגירת מעגל בשבילי", ותקופה מסוימת גם עבד עם מעצב בגדי הגברים מעוז דהאן.
במקביל המשיך לעצב פריטים ייחודיים שהעלה לחשבון האינסטגרם שלו. יום אחד חברתו הסטייליסטית קורין סוויד ביקשה ממנו את אחת השמלות שעיצב עבור לירז צ'רכי שהצטלמה למגזין בינלאומי, וזו, לדבריו, הייתה "הפריצה שלי". בעקבות זאת נוצר שיתוף פעולה בינו לבין צ'רכי, והוא עיצב כמה תלבושות למסע ההופעות שלה באירופה בקיץ לפני שנה, אחת מהן מבד שהודפסו עליו מילות שיר בפרסית שצ'רכי שרה.
אל הטקסטיל נחשף בעת טיול בווייטנאם והבין שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים ונרשם שוב לשנקר. "שלא כמו אופנה, טקסטיל זה תהליך איטי שיש בו הכל: גם הייטק וגם לואו־טק. גלי כנעני, מי שהייתה ארבע שנים קודם לכן מרצה בקורס הכי שנוא עליי בבצלאל - טקסטיל - קיבלה אותי בפליאה. אמרתי לה שאני אדם אחר".
כדי להתפרנס, לפני כשלוש שנים, בתקופת הקורונה, החל לוין לעבוד עם אחותו כאנליסט בחברת LEVL שעוסקת באבטחת סייבר. "זה התחיל ביום בשבוע כפרילאנס ונהפך בהדרגה למשרה מלאה". לפני כשנה נמכרה החברה לענקית התקשורת האמריקאית קומקאסט ב־50 מיליון דולר ולוין היה שותף לאקזיט, אבל הוא "ממשיך ללכת כל יום למשרד".
איך עבודה של תשע עד חמש במשרד מאפשרת לו ליצור? "אני יכול לקחת ימי חופשה בלי הגבלה. אלה שני עולמות שונים שאני נע ביניהם, אין ביניהם קשר . אני חי בשניהם, אני אדם אחר בכל אחד מהם. העבודה בהייטק היא טכנית ורפטטיבית ולא דורשת הרבה יצירתיות, וזה נותן לי שקט וטווח יצירה שונה להתבטא בו. אני אדם טכני באישיותי, ואני טוב בזה.גם טקסטיל הוא בסופו של דבר טכני , אז יש ממשק".
החזרתיות הזאת, במשרד או בטקסטיל, מאפשרת לו רוגע. "כמו לעבוד על אוטומט".
מלבד הרוגע, האקזיט בוודאי העניק לו ביטחון כלכלי. "אני לא רוצה להיות עשיר או מפורסם", הוא מדגיש. "כסף מעולם לא היה העניין באמנות ובפריטי האופנה שאני יוצר. שנים שמרתי דברים שאף אחד לא ראה. אני אדם רומנטי וצריך ליצור בשביל היצירה, בשביל לא להרוס לי את האהבה לדבר הזה".
סדרת העבודות החדשות שהוא מציג ביריד צבע טרי בשם Lust, היא חלק מתהליך שהחל בפרויקט הגמר שלו בשנקר. לוין מציע שם נרטיב חדש לנצרות ומאפשר לעצמו "מקום לסלוח על חטאים שהדת הנוצרית אומרת שאין עליהם מחילה". הוא עושה זאת באמצעות דימויים חדשים שיצר בתוכנה של בינה מלאכותית וצילומים שצילם ומתקשרים לעולם הנוצרי, למשל, פסלי אבן של שני גברים בעירום, ולא גבר ואישה כפי שהם במקור. "חקרתי איך ביוון הגוף הגברי היה מפוסל ומוערך. אמנות היא גם מראה דת ותרבות, בפסלים המקוריים", הוא מספר, "לא ראיתי את עצמי מיוצג, ורציתי לבדוק איך אנחנו כחברה עברנו תהליך מפתיחות לסגירות לפתיחות ושוב לסגירות".
לא תמיד הדימוי ברור במבט ראשון: לוין משתמש בצילום וסורג אותו במכונה, כשכל פיקסל מתורגם לעין של סריגה - אבל לאט לאט, במבט ממושך, הוא מתבהר. למשל, פסל של אמא תרזה, שאולי הוא בעצם "אבא תרזה". הצבע האדום שולט בעבודות כולן. "אדום מבחינתי זה צבע של תשוקה, של מוות, של לידה; צבע שיש בו הכל — הוא הכי נועז, הכי בולט ומושך". לוין משתמש בכל מיני סוגי חוטים, בהם בוקלה, סאטן וניילון ובכל פעם הגוון של האדום שונה ומוציא הרבה ממלאכת היד לאמנים אחרים. "גם ג'ף קונס לא עושה לבד את הפסלים שלו. יש לי אופציה שאנשים יעשו בשבילי מה שאני רוצה. אני מחבר הכל יחד".
