קאמפ, סיגריות וסקנדלים: העונה השנייה של "אויבות" עולה לאוויר
קאמפ, סיגריות וסקנדלים: העונה השנייה של "אויבות" עולה לאוויר
ריאן מרפי גייס צוות שחקניות גדול מהחיים ל"אויבות: קפוטה נגד הנשים" המבוססת על סכסוך אמיתי שהתרחש בין הסופר האיקוני טרומן קפוטה לנשות החברה הגבוהה בניו יורק. אך מעבר ליופי הוויזואלי של הסדרה נראה כי הסופר הנערץ ראוי לייצוג מרשים ומורכב יותר
ארוחות ערב נוסח "עידן התמימות", הוט קוטור, סיגריות, סקנדל בחברה הגבוהה, סופר נודע ומקבץ שחקניות שאולי רק יוצר כמו ריאן מרפי יכול לאגד לסדרת טלוויזיה אחת, והרבה קאמפ, קאמפ קאמפ. כל אלה נמצאים בעונה השנייה של "אויבות", שעולה מחר ב־yes.
כמו בסדרות אנתולוגיה אחרות (ראו "בלש אמיתי"), בעונה השנייה נשאר רק השם. "אויבות: קפוטה נגד הנשים", היא סדרה חדשה לחלוטין, שהמשותף לה ולקודמתה היא ריב גדול בין נשים גדולות. בעונה הראשונה היה זה בין כוכבות תור הזהב ההוליוודי בטי דיוויס וג'ואן קרופורד שאותן גילמו סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג; והפעם הגיעו לריב נעמי ווטס, דיאן ליין, קלואי סוויני, דמי מור וקליסטה פלוקהארט (כן, ההיא מ"אלי מקביל" ששבה מההפסקה הארוכה שלה מהטלוויזיה) בתור נשות החברה הגבוהה בניו יורק, שהסופר טרומן קפוטה (טום הולנדר) בוגד באמונן ובשל כך הן נוקמות בו בדרכן - חרם.
חבורת הנשים זכתה לכינוי הברבורות של קפוטה, והוא זכה במעמד של יקיר האגם, ומי שנחשב היה לחבר נפש שלהן - הגבר היחיד שהבין אותן, כך הן חשבו, שהיה שונה מכל הגברים הבוגדניים שלהן נישאו, והיה שותף לסודות הכמוסים ביותר שלהן. "הן ברבורות. יפהפיות ומושלמות מעל המים, מדהימות, יוצאות דופן, שטות להן זקופות בתוך מי הבריכה של החברה הגבוהה. אבל אלוהים העניק להן יותר מדי מטען. מתחת לפני המים הן צריכות לדווש פי שניים יותר מהר ובמאמץ מברווז רגיל כדי לצוף. זאת מעמסה אדירה שרק מעטות יכולות לשאת", מסביר קפוטה לגבר אחר בפרק הראשון.
על המעמסה הזאת מחליט קפוטה להוסיף, כאשר בתקופה של הרס עצמי גדול במיוחד שלו, שכוללת שתיינות, חיבור לגברים שמכים אותו ובלוק ספרותי, הוא כותב סיפור קצר למגזין "אסקווייר" ובו הוא חושף את סודותיהן של נשות החברה הללו. הוא מותח ביקורת על החברה הגבוהה והנחשקת, שאליה הוא רק מצורף ולא נולד לתוכה, ובעיקר חושף כמה שהנשים בה הן על זמן ומעמד שאול. נראה שלמרות הנימה הביקורתית הוא ויוצר הסדרה מעריצים אותה - השוואה בין ארוחת חג ההודיה של הברבורות שהוא מנודה ממנה לבין זאת של הסוכן/מאהב שלו חושפת פער ניכר במנהגים ובסטייל. קפוטה ומרפי אוהבים את העשירים יותר.
הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי שתואר בספרו של לורנס לימר מ־2021 ששמו "נשות קפוטה: סיפור אמיתי של אהבה, בגידה, ושירת הברבור של תקופה". מרפי וצוותו מוסיפים לו פרטים פיקנטיים למכביר. כולל ניסיון להבין את שנאת הנשים כתופעה ואת זאת של קפוטה אליהן בפרט. "הוא מתאר וסת כזוועה", אומרת אחת מהן, "ואת הפות כשערי הגיהינום". זאת אמירה מעניינת ואולי מסגירה גם מום של יוצר הסדרה, כי כבר בפרק הראשון מתואר וסת של אשה ככלי זוועתי שיכול לפתוח את שערי הגיהינום. כך או כך, זה אחד החלקים הפחות מרשימים בסדרה.
שחקניות קולנוע בוגרות, אלגנטיות ורזות כברבורות מגלמות את נשות החברה: בייב פאליי (נעמי ווטס), עורכת המגזינים; אן וודוורד (דמי מור), יורשת מיליונים שבחוגי הסילון מרכלים כי מותו של בעלה בשוגג אולי היה הרג מכוון מצידה; סלים קית' (דיאן ליין), דוגמנית לשעבר ואחת הנשים החזקות בחבורה; סי זי גסט (קלואי סוויני), עוד אייקון אופנה עם נטייה יותר סלחנית מהאחרות; ולי רדזוול (קליסטה פלוקהארט), אחותה הקטנה של ג’קי קנדי אשת הנשיא. ג'סיקה לאנג ("אימה אמריקאית"), שכיכבה בעונה הראשונה של "אויבות", מופיעה כאן בתור רוחה של אמו של קפוטה, לילי מיי פולק. את העונה מביים במאי הקולנוע המוערך ועטור הפרסים גאס ואן סאנט ("מילק").
"אויבות" מעוררת בי קונפליקט פנימי. שני הפרקים הראשונים שלה שואבים פנימה - בגלל העולם הייחודי שמתואר בו, המשיכה והרתיעה ממנו, היופי הכולל והשחקניות המעולות. אבל הבעיה היא שהסדרה מנסה לומר משהו יותר משמעותי, והמשהו הזה חומק ממנה.
ואולי הכי חשוב, טום הולנדר בתור קפוטה מציג דמות מוגזמת, פתטית ואומללה. הריב של קפוטה מול הברבורות חייב להיות ריב בין שווים ולא אחד שהוא מראש מפסיד לו. בכלל נדמה שמגיע לסופר האדיר הזה הרבה יותר. סרטים קודמים שנעשו עליו - "קפוטה" בבימויו של בנט מילר ובגילומו של פיליפ סימור הופמן, ו"ידוע לשמצה" בבימויו של דגלאס מקגראת ובגילומו של טובי ג'ונס - הציגו את הדמות האקסצנטרית על כל גינוניה וקולה הדק, אבל כיותר מורכבת ובעלת ועוצמה.
"אויבות" היא אחת משורה ארוכה של סדרות הטלוויזיה של מרפי - אחד היוצרים עם מנעד העשייה הרחב ביותר, והמתוגמל ביותר בתעשיית הטלוויזיה, שחתום על סדרות שונות מ"סיפור פשע אמריקאי", דרך "הצופה", "אימה אמריקאית", ועד "פוזה", "הפוליטיקאי", "ראצ’ד" ו"דאהמר". גם היא מאופיינת בטביעת האצבע שלו - מבט נוקב ומאדיר של כל מה שאמריקאי - אבל כפי שקורה בכמה מהסדרות האלה, למשל ב"ראצ’ד" וב"הפוליטיקאי", גם כאן העולמות המעוצבים למשעי גוברים על האמירות העמוקות יותר.
