המשורר גלעד מאירי: "כולנו פריבילגים, לכולנו מגיע פרח"
המשורר גלעד מאירי: "כולנו פריבילגים, לכולנו מגיע פרח"
"ההורים שלנו לחמו על הלחם, אנחנו נילחם על הפרח", מבטיח המשורר ויזם התרבות גלעד מאירי. בספר שיריו החדש הוא משתחרר מדור הניצולים, מפרסם את השיר "אנא כורדי", אבל בקטע אירוני כי "שיח הזהויות מפורר", וממשיך לחפש ולקבץ את שירי ההמבורגר והבורקס של הספרות העברית
אולי זו הירושלמיות שלו, אולי הבית שבו גדל, אבל המשורר גלעד מאירי יודע לספר סיפור. זה יכול לקרות בשיחת חולין, או באנתולוגיות שהוא עורך, או בפסטיבלי השירה שייסד. מאירי, בכתיבה שלו כמו גם בפעילותו התרבותית, מבקש להביא את השירה אל הרחוב, אל היומיומי. ספר השירים החדש שלו נקרא "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת". יש בו שירים על אביו, דוד מאירי ז"ל, שהיה פנתר שחור, איש חינוך ועובד סוציאלי, מיתוס ירושלמי. יש בו שירים על הילדות בקטמונים, על השירות הצבאי בהתנחלויות, על מחלות הגוף, אירוטיקה ומין.
בשיריו דמות אביו שמת ב־2019 כמעט מיתית, נוכחת מאוד בספר. "הוא היה אדם פשוט אבל גדול מהחיים. הוא היה אבא טוב, אבל גם תמיד היה בחזית של המאבקים הגדולים של החברה הישראלית. הוא היה לוחם בסיירת של החטיבה הירושלמית, ונפצע שלוש פעמים". דוד מאירי היה פייטר. רק בגיל 26 התפנה לעשות תעודת בגרות. כשעבד כמדריך בקייטנה בתלפיות, שלחו אותו לעבוד עם חבורה ממוסררה שאף אחד לא מצליח להשתלט עליה. "הוא פגש חבורת ילדים בני 14-11, אחד יוצא אליו ואומר, 'אם אתה עובר את הקו הזה, אני שם לך בראש'. אבא שלי כמובן עושה צעד, חוטף אבן, מתעלף, אבל לא מתלונן במשטרה. מצליח לסחוף אותם אחריו. ואת יודעת מי היה הילד הזה שיצא אליו? סעדיה מרציאנו. שם היו בחבורה צ'רלי ביטון וכל מי שלימים יהיו הפנתרים".
הוא ליווה אותם גם בהמשך דרכם, השתתף בהפגנות, "סיכן את עצמו, את משכורתו, את מקום עבודתו, הלך נגד הזרם והתעמת גם עם אנשים בחלונות הגבוהים", מספר מאירי. "הכי כיף היה ללכת איתו בשוק וכל שני מטר עוצרים אותו ומחבקים ומנשקים. הוא הציל הרבה נרקומנים. ואף פעם לא הבינו איך אני הבן שלו, אני לבן והוא חום".
מאירי היה צריך אומץ כדי לכתוב על אבא מיתולוגי כזה. "צריך להשתחרר מהנרטיבים הלאומיים הגדולים, לחשוב איך אני עומד מול שורדי שואה ושורדי מלחמות ומאבקים חברתיים. כל הדור שלי, ילידי שנות ה־60, חווה זאת, עומד מול העוצמה הזאת, וואללה, מי אני. זה ספר שמבטא את השחרור שלי".
מאירי, 56, דוקטור לספרות. אמו חנה ניצולת שואה, אביו דוד היה בן למשפחה מצפון עיראק הכורדית. הוא נשוי לאסתי, אב לשלושה, חי בירושלים.
בשנת 2002 הקים עם נועה שקרג'י וקבוצת משוררי "כתובת" הירושלמים את "מקום לשירה", מרכז תרבות שהלך ושגשג, וכולל היום פסטיבלי שירה, הוצאה לאור וכתבי עת, בית ספר לכתיבה ועוד יוזמות שירה רבות.
באחד משיריך אתה כותב "אנא כורדי".
"זה שיר שיש בו גם פארודיה. שיח הזהויות בסופו של דבר מפורר, מפריד, לא מוביל לראיית האחר. זה לא אומר שלא צריך לשים לב למצוקות, אבל בראש ההיררכיה צריך להיות ההומניזם. אז אפשר לפרסם שירים ולדבר על מה שהיה, אבל צריך להיאבק על חייהם של אנשים עכשיו בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה שאין להם כסף לטיפול שיניים. זה פחות סקסי, אין לזה במה בעיתון. למשל קהילת המשוררים, מישהו דואג לנו? מה התקציבים שלנו? ועוד רגע מבטלים את בחינת הבגרות בשירה. נראה את המשוררים מצילים את הקהילה שלהם. והם בכלל לא מזהים את עצמם כקהילה".
מאירי חובב אנתולוגיות נושא. הוא פרסם אסופות שירי כדורגל, שירי בית ספר. עכשיו הוא עובד על אסופת שירי זנות, ולא ממש מוצא תקציב עבורה. ובקרוב תראה אור אסופת שירי טיסה. "אנתולוגיה זו דרך להכיר את השירה העברית, לעשות מפות, לשחק, ולראות אילו שירים יש על המבורגר, על בורקס".
נכון להגדיר אותך כמשורר עממי, שמוריד שירה לרחוב?
"אני מנסה שלשירה יהיה מקום בכל מקום. היא רלבנטית באקדמיה, ברחוב, בחיי משפחה, בזוגיות. ברגע שיש שירה בכל מקום, החברה יותר שמחה. ההורים שלנו לחמו על הלחם, אנחנו נילחם על הפרח. במובן זה אנחנו כולנו פריבילגים. המילה פריבילגי הוצאה מהקשרה, בשם הפוליטיקה זה הפך למושג שנאה, אבל כולנו פריבילגים כי לכולנו מגיע פרח: לבנים ושחורים ונשים וגברים וכל ישראל פריבילגים".
