חלום קצר למרחקים ארוכים: שיעור על ניצול וציפיות מוגזמות
חלום קצר למרחקים ארוכים: שיעור על ניצול וציפיות מוגזמות
הילד ההודי בודיה סינג כבר נמכר לעבדות. אחרי שנפדה משביו התגלה כרץ מחונן שבגיל 5 כבר גמא 50 ריצות מרתון והצית את דמיונה של אומה שלמה. גורלו העגום הוא שיעור מאלף על ניצול כפול ועל ציפיות מוגזמות מילדי פלא
רוב הריצה של 17 ק"מ עברה על טנוש פרסאד סת'י בהנאה ניכרת. בכל רחוב וסמטה שאליהם פנה זכה בעידוד ומחיאות כפיים - קבלת פנים שאף רץ לא זכה לה במדינת אודישה ההודית כשני עשורים. התושבים הנלהבים מהעיר מלקנגירי, שבה התקיימה התחרות לפני כמה חודשים, התרגשו לראות את הזאטוט בן ה־6 חוצה את עירם כשהוא מותיר מבוגרים רבים מאחור. זה הזכיר להם מחזות מרגשים מהעבר. "הוא הזכיר לנו את בודיה סינג", התוודה מארגן המרוץ, "לרגע הרגשנו כאילו שמצאנו עוד אחד כמוהו". הילד הנחוש והתשוש נישא על כפי הקהל ורואיין לכל כלי תקשורת. "נהניתי מאוד", אמר. הם מצידם הכריזו כי "יש לנו סינג נוסף".
מי שלא חיו בהודו בוודאי יתקשו להעלות מנבכי הזיכרון את דמותו הקטנטנה של בודיה סינג. אבל בתת־היבשת הוא נהפך בן רגע לאחד הגיבורים הנודעים והמדוברים ביותר בראשית שנות ה־2000. רוב מי שנחשפו לסיפורו, מיליונים רבים מכל קצוות תבל, זוכרים אותו כילד הריצה ההודי המוכשר שבאופן בלתי נתפס גמא מרחק מרתון של 42.2 ק"מ כבר כשהיה בן 3.5. כזאטוט תוסס וחצוף שטרם מלאו לו 5, כבר רץ קרוב ל־50 פעמים את מרחק המרתון ואף הצליח לסיים ריצה שאורכה 65 ק"מ בקצת יותר מ־7 שעות. סרטים נעשו עליו, עיתונאים עסקו בו ללא הרף, כמעט ואין עיתון או רשת טלוויזה שלא הזכירו את שמו.
אבל מלבד יכולותיו הפיזיות הייחודיות, יכולות שאף הכניסו אותו לספר השיאים ההודי, היה קשה להתעלם מסיפורו מרטיט הלב של ילד הפלא מאודישה: כבר בראשית חייו בשכונת פחונים בהובנשוואר, בירת מדינתו, התייתם מאב. אמו, סוקנטי סינג, התקשתה להתמודד עם גידול ארבעת ילדיה שאותם ניסתה לפרנס משטיפת כלים בבתי עשירים. את בודיה הקטן, כך סיפרה לתקשורת עוד ב־2006, נאלצה למכור תמורת 800 רופי לרוכל רחוב שאותו פגשה.
בנקודה זו גם החל מסעו המופלא והמתוקשר. דבר מכירתו האכזרית נודע במקרה לאדם בעל השפעה בשם בירנצ'י דאס - נציג ועד משכנות העוני ומאמן ג'ודו מוכר. האחרון החליט לפדות את חירותו של סינג מרוכל הרחוב תמורת הסכום שבו נמכר. העסקה, שאושרה על ידי אמו של סינג, כללה גם את אימוצו של בנה ושיכונו במרכז אימונים שהוביל דאס. שם, באופן מקרי לגמרי, התגלו גם יכולותיו הגופניות החריגות. "ביקשתי ממנו פעם לרוץ כעונש חינוכי על התנהגותו", סיפר בזמנו המאמן המאמץ, "פשוט שכחתי להגיד לו להפסיק. כשחזרתי אחרי חמש שעות, ראיתי שהילד עדיין רץ. אז הבנתי שיש בו משהו מיוחד".
דאס היה האיש שהציג לעולם את ילד המרתון. בהוראתו והדרכתו ביצע סינג בן ה־4 עשרות ריצות ראווה מתוקשרות למרחקים ארוכים. רבים אף טענו שאלה ריצות ארוכות מדי עבור ילדון גרום שהתפתחותו הפיזית והמנטלית טרם החלה. במרכז האימונים של דאס אולץ סינג לשמור על תזונה קפדנית ולבצע לפחות שני אימונים ביום. "כדי להצליח להגיע לצמרת הספורט העולמית, צריך להתחיל הכל בגיל צעיר מאוד", גרס המאמן דאס, שהתעלם מקולות האזהרה שהחלו להישמע מסביב.
אך מה שניתץ את סיפור האגדות המתהווה היה ריצת אולטרה־מרתון באורך של 70 ק"מ שסינג התבקש לבצע - לרוץ מהעיר פורי ועד לעירו הובנשוואר. אלפים המתינו באותו יום בצידי הדרך, רק כדי לראות את ילד המרתון המופלא חולף על פניהם ולהתחכך מעט בתהילתו. אולם בק"מ ה־65, קצת יותר משבע שעות אחרי שיצא לדרכו, קרס סינג אל רכב הליווי ונלקח באופן בהול לבדיקות. "אני לא זוכר יותר מדי מאותה ריצה", הודה לפני כמה שנים, "רק שהתחלתי לרוץ בבוקר וסיימתי בצהריים". זמן לא רב אחרי אותה ריצה מטורללת הואשם המאמן דאס על ידי שלטונות המדינה בניצול חמור והתעללות. בן טיפוחיו הצעיר, שיצא לבסוף מאותה ריצה ללא פגע, נשלח באמצעות מלגה ממשלתית מיוחדת לאקדמיה לטיפוח ספורטאים צעירים.
אך דווקא שם נעלמו עקבותיו של ילד הפלא ההודי: ריצות הראווה הסופר־ארוכות שמשכו כתבים ומעריצים, הוחלפו באימונים קלילים וקצרים למדי עם החברים לספסל הלימודים. את התהילה והשבחים החליפה ביקורת מצד מאמניו באקדמיה ועיתונאי הספורט על כך שכישרונו פחות משחשבו. בטח שלא "בעל פוטנציאל למדליה אולימפית היסטורית להודו במרתון", כפי שנטען. "אין בו שום דבר מיוחד וחסר לו המיקוד הנדרש", התוודה מדריכו באקדמיה לפני כמה שנים, "הוא אפילו לא התקדם לרמה של התחרויות הלאומיות". סיפור הסינדרלה של הספורט פשוט התרסק אל קרקע המציאות.
רבים בעולם תוהים מה בכלל עלה לבסוף בגורלו של ילד המרתון הפלאי. בריאיון שנתנה לעיתון הודי לפני זמן לא רב, סיפרה אחותו שסינג, בן 21 היום, גר איתה ומשלים תואר באמנות בניו דלהי. כבר כמה שנים שאף אחד מסביבתו הקרובה לא ראה אותו רץ או מתאמן.
את ימיו באקדמיית הספורט תיאר סינג כ”חיים במין סוג של כלא". ניסיונות לערוך איתו ראיונות מעמיקים כשלו. הוא רק אמר לעיתון הודי מקומי שהוא "לא רוצה לדבר על העבר שלי יותר. אני רוצה לשכוח ממנו לחלוטין". משפחתו, שנותרה ענייה מרודה, מאשימה את המדינה ואת מאמנו דאס - שנרצח ב־2008 בעקבות סכסוך שאינו קשור למקרה - בניצול מחפיר של קטין לטובת פרסום. למרות כל זאת בהודו רבים עדיין מאמינים שילד המרתון עוד יחזור באחד הימים ויביא מדליה מהמשחקים האולימפיים. שם, האגדה של בודיה סינג עדיין חיה ובועטת ושועטת.
