"מי שעוד לא סגר ביפו מצוי על סף סגירה"
"מי שעוד לא סגר ביפו מצוי על סף סגירה"
קודם הגיעה המלחמה ונעלמו התיירים, אחר כך הטילים מאיראן ואז הפיגוע בשדרות ירושלים שהפך את יפו לעיר רפאים. מסעדנים מדווחים על ירידה בהכנסות של עד 90% "ואפילו לסגור אנחנו לא יכולים, כי גם זה עולה כסף". חלקם פונים למימון המונים, ועדיין מאמינים ששותפות הגורל של סוחרים יהודים וערבים היא מה שיחזק את הדו־קיום בעיר, וגם יחזיר את הלקוחות
בצהרי שישי מעל שדרות ירושלים ביפו מיתמר עשן. אבל זה עשן טוב. רק לפני חודש העשן כאן עלה מקני הרובים של שני מחבלים שנכנסו לרכבת הקלה וטבחו בשבעה מנוסעיה. רבים אחרים נפצעו, יהודים וערבים. אבל היום, העשן עולה מהמנגלים של אטליז אבו חילווה.
עובדי האטליז הוותיק, שעזרו לחלק מהנמלטים מזירת הפיגוע ברכבת הקלה להתחבא אצלם, רתמו את עצמם ליוזמה של הרשימה והתנועה העירונית "עיר סגולה", להחזיר את יפו לפעילות ולדו־קיום, וכך התכנסו ובאו כמה מאות תושבים ואכלו לצלילי מוזיקה ערבית קלאסית וקצת, כמתחייב, נאומים חוצבי להבות נגד גזענות. זה טוב ויפה וחשוב, רק קצת חבל שרוב מי שבא, כפי שמודים מיד בצער אנשי אבו חילווה, היו יהודים.
עבד אבו לסאן, מנהל החנות של אבו חילווה בשדרות ירושלים 95, אומר כי הם יזמו את האירוע ואף מימנו אותו במטרה "לקרב לבבות ולהיות יחד", וכמובן גם לשפר את העסקים. "ספגנו ירידה של בערך 30%, ואנחנו עוד עסק שמוכר מוצר נחוץ. מסעדות ירדו גם ב־80% ו־90%. המצב קרוב להתרסקות. מאז תחילת עבודות הרכבת השדרה מנסה לשקם את עצמה בלי קשר למלחמה. ועכשיו, הפיגוע — זה מתחיל להיות יותר מדי.
"יש חלק מהערבים בעיר שרואים את היוזמה שלנו בעין לא יפה והיו גם תגובות לא טובות. אבל זו מחשבה מיושנת, הזמנים משתנים. כל אחד יכול היה ללכת בפיגוע: אני, המשפחה שלי. אין פה יהודי או ערבי. כשהטיל נופל הוא לא שואל מי אתה וברכבת יכלה להיות אמא שלי או דודה שלי. הדברים האלה חייבים להיפסק — זה טרור וכולם צריכים לגנות אותו, ערבים ויהודים".
שירה פטל, בעלת קפה ומסעדה "שאפה" בשוק הפשפשים, מתארת אווירת נכאים. היא מספרת שלא מעט עסקים, לא רק של אוכל, נסגרו בשוק, בהם מסעדת אונזה, שהקפיאה את עסקיה עד למועד בלתי ידוע, קפה שקד וחנויות בגדים של מעצבים מקומיים. "הרבה עסקים הצטמצמו מאוד ונלחמים על חייהם. מי שעוד לא סגר ביפו — מצוי על סף סגירה. מקומות עובדים ברבע מהנפח, אין תיירות חוץ, וגם לפני המלחמה, בתקופת הניסיון להפיכה משטרית, התיירות נפגעה.
"יש אנשים שמפחדים להגיע לעיר מעורבת מחשש לביטחון האישי, אבל אני בעיקר רואה סוחרים ערבים ביפו שיוצאים מגדרם להבהיר שאנחנו ביחד ושהם מזועזעים בדיוק כמונו, ואפילו יותר. אין פה שום אווירה שתומכת בחמאס, בטח לא בשוק הפשפשים — להפך".
פטל ושותפתה שירה אסא נמצאות ביפו מ־2007. בעבר היו בבעלותן גם מסעדה אסייתית שנסגרה וקפה “דאמה”, שנאלצו למכור לא מזמן בגלל המצב. שאפה הוא לא סתם מסעדה, בית קפה ובר, אלא סמל של השוק עם המון פעילויות נוספות כמו מסיבות רחוב ויוזמות חברתיות ותמיד היה מקום שחרת על דגלו דו־קיום. יחד עם מסעדת “פועה” השכנה — אלה שני המקומות הכי מצליחים בשוק. בימים הטובים אירחו בשאפה 400‑500 סועדים ביום, ו־1,000 ויותר בסופי שבוע. עכשיו באמצע השבוע מגיעים 100‑200 איש, ולפעמים גם פחות.
פטל מספרת שיש להם כיום חובות של מאות אלפי שקלים. "שקלנו סגירה, אבל זה מאוד לא פשוט לסגור כי גם זה עולה כסף, ואין לנו כסף לסגור. אנחנו סוחבות חובות עוד מהקורונה, כמעט כמו כל אנשי המסעדות. בנוסף לזה, בימי ההפגנות הלכה לנו העבודה בשבתות, ושוק הפשפשים עובד הכי חזק בסופי שבוע. אנחנו גם נפגעות מאוד מזה שאין תיירות חוץ. לאוקטובר 2023 הגענו כבר עם הלשון בחוץ, בלי רזרבה".
פטל מדברת על ירידה של 20% בהכנסות בשנת ההפיכה המשטרית ואחר כך בשנת המלחמה עוד 20%, "ומאז הטילים מאיראן והפיגוע בשדרות ירושלים המצב נהפך לבלתי נסבל: אחרי הפיגוע — יפו כולה בדיכאון. ירדנו בעוד 30%. בכל חודש אוקטובר 2024 נכנס לנו מה שאנחנו מרוויחות בדרך כלל בחמישה ימים באוקטובר רגיל".
מה תעשי?
"אני הגעתי לקצה ואנחנו יוצאות בפרויקט גיוס המונים. כי עוד חודש־חודשיים כאלה ונצטרך לסגור. כל בעל עסק שהגיע למצב הזה צריך לשאול את עצמו אם שווה לו להמשיך" .
כשפטל נשאלת מדוע לתמוך בפרויקט היא אומרת "כי תמיד החזקנו פה אואזיס בתוך הגיהינום. מקום למפגש ותרבות. זה חלק מהחיים גם אם זה לא חיים ומוות. יש אנשים מהעוטף שנהרג להם בעל והם צריכים אוכל לילדים. אני לא יכולה להשוות את עצמי אליהם. אבל גם מקום מפגש זה חשוב. לשמור על מקום שעושה תרבות. אני פשוט מציעה לאנשים שיקנו מראש את הבירה שלהם ויזכרו שהמקום הזה קיים ושפעם הם אהבו לשתות פה בירה ושיבואו שוב".
אמיר ארליך, מבעלי בית קנדינוף, מצייר תמונה דומה. המסעדה שלו פועלת כבר שמונה שנים למרגלות יפו העתיקה (רחוב הצורפים 14). "כולם בקריסה מוחלטת", הוא אומר. "אנחנו איכשהו עדיין פתוחים אבל רק בגלל שאנחנו לא בשוק הפשפשים אלא קצת בנפרד. אם עברת את מחסום הפחד והחלטת להגיע — אצלנו אתה קצת בבועה ובשוק אתה חשוף יותר ליפו. יפו התבססה הרבה על תיירות. לא היה תייר שמגיע לתל אביב ולא מבלה ביפו, וכרגע אין תיירות. וגם בלי קשר תמיד בכל התחממות ביטחונית או סבב צבאי אנשים לא מגיעים ליפו. מעדיפים לא ללכת לעיר מעורבת. היה לוקח להם שבועיים־שלושה לחזור ולמדנו לחיות עם זה. אבל הפעם זה לא נגמר".
ארליך מספר שבתחילת המלחמה הם סגרו לחודש ו־20 עובדים גויסו למילואים, כולל שותפו איתי און. בחורף שעבר הם חוו ירידה של 50% אך המצב השתפר קצת בקיץ, אבל אז לקראת ספטמבר החלה הירידה הגדולה שהגיעה ל־40% ואחרי החגים הגיע הפיגוע בשדרות ירושלים והטילים מאיראן שגררו עוד ירידה. "בליל הפיגוע סגרנו והתחבאנו עם לקוחות במסעדה עם אורות סגורים".
מרוב ייאוש שלח לא מזמן שותפו של ארליך, און, מייל לחנוך דאום ובו סיפר כי הוא לוחם ביחידת קומנדו שהוקפץ למילואים בפעם השלישית השנה וביקש את עזרתו בקריאה לאנשים להגיע למסעדה. "דאום פרסם את המייל בחשבון שלו, מה שהביא לעלייה מסוימת אך לא מספיקה", מספר ארליך שיחד עם און כבר סגרו מסעדה השנה, את “ארטל פורמל” הנחשבת וקצרת הימים.
"אנשים פשוט מפחדים", אומר ארליך. "אני גר ממש מול אבו חסן. אני רואה שגם אצלו יש ירידה אבל אנשים ממשיכים להגיע — וזה תמיד מרגיע אותי. למעשה, מי שגר ביפו יכול להודות שהיא נעימה כרגע יותר מאי פעם. יש תחושה של שותפות גורל שגם התושבים הערבים הם חלק ממנה. החל מהדייג שלנו וכלה בירקן. היה לנו עובד שנקלע לזירת הפיגוע והרבה ממי שהיו שם רצו להתחבא באטליז של אבו חילווה שעזרו לכולם".
גם פטל מצליחה למצוא במצב הנוכחי נקודת אור. "במה שקורה עכשיו יש גם משהו יפה", היא מפתיעה, " חזרנו לימים שמזכירים קצת את תחילת הדרך. אנחנו כמעט לבד ברחוב — וזה נותן קצת תחושה של אוונגרד, רק שהחנויות מסביב הן כבר לא בתי מלאכה ישנים ועתיקות ופשפשים אלא עסקים חדשים שנפתחו, וכעת נסגרים. עכשיו שוק הפשפשים יכול להיוולד מחדש, אבל העירייה צריכה להירתם ולעזור. כמו שבעלי הנכסים נותנים הנחה בשכירות, כי כל מי שהתעקש על שכר דירה גבוה נשאר עם חנות סגורה, כך גם העירייה צריכה להקל בארנונה ובהיטלים. אם העירייה רוצה להציל את המתחם, היא צריכה לשבת איתנו ולחשוב. כשתיגמר המלחמה צריך לתת לשוק כיוון שמתאים לו — שיחזור להיות שוק הפשפשים. אחרת זה סתם מקבץ של חנויות סבון ובגדים".
עוד גורם שצריך להתגייס, אומרת פטל, "זה המשטרה שצריכה להתמודד עם הפשע כאן. בסופו של דבר מסחר הוא הדו־קיום הכי טוב, כי אני רוצה למכור ואתה רוצה לקנות ולא בודקים בציציות. המערכת הכלכלית החזיקה את הדו־קיום. מה שבאמת פוגע בחיים ביפו זה הפשע שלא מטופל".
באבו חילווה מתכננים לעשות עוד אירועי דו־קיום לאחר הצלחת האירוע בשדרה. "היה אירוע פנטסטי, כולם מדברים על זה, ואנחנו חושבים להפוך אותו למשהו קבוע בחגים: חנוכה, כריסמס, רמדאן. לעזור אולי לשדרה להשתקם ולקרב בין האנשים ליד שולחן האוכל. לעשות אירוע בכל שלושה־ארבעה חודשים ולשתף את העירייה — שיתמכו", אומר אבו לסאן. "אני דור שביעי ביפו, והמסגד שבו ביקר המחבל לפני הפיגוע הוא המסגד הכי הגון ומתורבת ומנומס ביפו. כל אמירה כזו כמו של בן גביר נגד המסגד, אולי מוסיפה לו אישית קולות אבל הוא לא מעניין. צריך לחשוב על אלה שמעליו".
