ראיון"צריך ללמוד מאויבינו איך נצמדים לקרקע"
ראיון
"צריך ללמוד מאויבינו איך נצמדים לקרקע"
אבי פלדשטיין, מהפכן של היין, משווק בציר חדש אף שהיקב שלו מצוי בטווח האש בצפון. את הסבלנות לקשקשני הטרואר איבד מזמן, הוא סבור שלהסתכל על הגליל הבוער ולא לעשות כלום זו אוננות, ואחרי ההצטרפות שלו ליקב ברקן הענק כמנהל המקצועי הוא מצהיר: "אני יכול להיות קוץ כואב בתחת"
אבי פלדשטיין הוא מוותיקי הייננים בישראל וגם אחד הטובים, הנועזים והחלוציים שבהם. הוא החל את דרכו כמשורר, משלח יד שאפשר לומר שיש לו קשר גם לעיסוקו הנוכחי - והיה חלק מקבוצת "מקום" שפעלה בתל אביב בשנות השמונים ובין חבריה אנשי הרוח והמשוררים המוערכים חזי לסקלי, אלון אלטרס ואלי הירש. פלדשטיין היה גם אחד הברמנים הכי לוהטים בתל אביב, בבר השופטים המיתולוגי, ובעל בית הספר הראשון לברמנים בישראל בתדמור. בהמשך ניהל את מחלקת יבוא היין של יינות סגל, ובמקביל היה מעורב בנטיעת כרמים חלוצית של היקב בגליל. רבים טוענים שפלדשטיין הוא למעשה אבי אזור היין הזה. הוא גם היה היינן הראשי שלו, עד שפרש ב־2013 והקים את היקב הפרטי שלו שקרוי על שמו ומייצר כ־80 אלף בקבוקים בשנה.
פלדשטיין (64) הוא לא רק חלוץ רב־זכויות בגליל העליון, אלא גם אבי הגישה המחפשת ומקדשת זנים מקומיים. הרבה לפני שמישהו חשב על זה בכלל החל פלדשטיין ליצור יינות מזני מורשת מקומיים, שלא לומר פלסטיניים, כמו זן הדאבוקי וזן הארגמן - שהוא הכלאה מקומית עזת צבע וטעם בין זני הקריניאן והסוזאו. הכרמים של פלדשטיין נטועים בגליל, והיקב שלו מצוי באזור התעשייה דלתון ומאז 2021 הוא עצמו מתגורר במושב כרם בן זמרה. בקיצור, האיש מושקע עד הסוף במקום שהוא כבר חודשים ארוכים אזור מלחמה לכל דבר, ובכל זאת משיק עכשיו יינות חדשים. "זה קשה בדיוק כמו שזה נשמע. במשך עשורים הייתי בן בית בגליל: נסעתי מהמרכז לכאן על בסיס יומיומי. חשבתי שקשה מדי להיות כל הזמן על הקו, אבל לפעמים גם חמורים מנוסים טועים".
יש בך חרטה על המעבר?
"חרטות זה לא דבר שאני עוסק בו. אני תמיד הולך קדימה".
אתה מקריב בשביל היקב?
"עובדתית, אני מקריב בשביל היקב, אבל הניסוח הזה נשמע לי הרואי מדי. אני עושה מה שאני עושה ובדרך כלל עד הסוף".
פעם קראו לך 'הילד הרע של עולם היין הישראלי'. זה עדיין כך?
"אני עושה דברים אחרת ומערער כל הזמן על מוסכמות. לפעמים לא מקבלים את הרעיון, לפעמים קוראים למוצר שלי 'לא מובן'. אני לא הולך בתלם החרוש - אבל כל מי שיטעם יין שלי, יגיד שהוא טעים".
פלדשטיין אכן מעולם לא הלך בתלם החרוש ונחשב מהפכן של ממש בעולם היין הישראלי. מלבד העובדה שהיה מראשוני הנוטעים בגליל העליון שעמד כמעט ריק מכרמים, הוא גם חלוץ היינות הלא־מסוננים, וגם היה מראשוני ההשריות הארוכות של קליפות הענבים עם התירוש. כל מה שהוא עשה ראשון - אחרים חיקו אחר כך. היין שלו עובד על שתי רמות, "גם למבינים וגם לעמך", הוא אומר, “זה כמו אצל שייקספיר. הוא היה צריך לרתק את הקהל השיכור שבא לראות הצגה והוסיף לעלילה הרעלות, ניאוף ותככים כדי להחזיק אותו. על זה הוא הרכיב את הדיון הגבוה בשאלות כמו 'להיות או להיות'".
כלומר בעיניך היין צריך להיות טעים קודם כל.
"אני אנין טעם ולא אגיד משפט כזה", מתקומם המשורר שבו. "אם עומדים חמישה יינות שנושאים רעיון ורק אחד מהם גם טעים, אז לכל הארבעה האחרים אין זכות קיום. כל כך הרבה יקבים עושים עכשיו יין מזני מורשת. לרוב יש הצדקה לרעיון אבל היין עצמו לא טעים במובן הכי בסיסי. הדאבוקי שלי הוא גם טעים".
כעת פלדשטיין מקדם את המהפכה החדשה שלו: "אני רוצה למצוא עכשיו גם את הסגנון שמתאים לנו בארץ. מהפכה תרבותית לא עושים באמצעות תשובה חדשה על שאלה ישנה אלא באמצעות שאלה חדשה - וכך אני נוהג עם כל היינות שלי . הרצון הוא שכולם יביעו משהו ביחד. בעבר לא הסכמתי להוציא ספר שירה אף על פי שכבר היה לי חוזה חתום - כי לא הרגשתי שכל הטקסטים מביעים פילוסופיה אחת. זה גם מה שהתעקשתי לעשות עם היקב".
מה הפילוסופיה שלך?
"שיין זה גם אדם, לא רק אדמה. לכן אין לי סבלנות לכל מְקַדְּשֵׁי הטרואר בלבד - האדמה שעליה גדל הגפן; ועוד פחות מזה לכל מְקַדְּשֵׁי היין הטבעי - זה שמופק ללא תוספת שמרים לא־טבעיים, ללא תוספת גופרית דו־חמצנית ועוד ועוד - שזו כבר דת פאגנית ממש".
אני מבקש מפלדשטיין לתאר מעט את המציאות בגליל עכשיו, והוא דווקא פונה אל עברו. "כשהייתי בן 10 היה פיגוע בתל אביב", הוא מספר. "התעוררתי בבית ולא היה חלון אחד שלם, כולם התפוצצו בפיגוע. אז מה? הפסקתי להיות תל־אביבי? אתה חייב להתעקש על שלך. קשה לחשוב שהגליל יימחק מהמפה. גם ביין. בכפר הבדואי עַרַבּ אֶל־עַרַאמְשֶׁה, בגליל המערבי ליד הגבול עם לבנון, שיעור ההתפנות של התושבים הוא 3%. אנחנו, היהודי הנודד, נודדים בכלל לא בגלל אויבינו אלא בגלל עצמנו, אבל כמו המלט של שייקספיר - אתה נבחן לא לפי המכות שהחיים מנחיתים עליך אלא לפי איך שאתה מתמודד איתן. אנחנו מנצחים את אויבינו בהרבה מאוד דברים, אבל בזה אנחנו יכולים ללמוד מהם".
איך המתיחות הביטחונית תשפיע על הבציר הקרוב?
"חלקים גדולים של הגליל לא עולים באש, ויהיה בהם מספיק ירוק כדי לחדש את השאר שנשרף כשהכל ייגמר, רק צריך לפעול שהכל ייגמר. מחלון היקב שלי רואים את הקבר של רבי יוסי הגלילי. יש 'גלילי' בשם שלו, ואני נאמן לגליל. אנחנו עושים ונעשה פה יין. לא שאין איומים ולא שלא צריך להתמודד איתם, אבל סצנה של לעמוד ולנגן מול רומא הבוערת כמו נירון - היא אוננות!".
הוא מתאר לי את אחד מרגעי המלחמה שהפכה כבר לשגרה. "קוראים ומראים לי רסיס לא רחוק מהיקב. אני מסתכל ואומר: 'מה משוגע בזה, שעפים טילים? גם באוקראינה עפים טילים. מה שמשוגע זה שממשיכים לעשות יין. מה? לא נמשיך לעשות אותו?. ומה? אני אקח את הפקלאות, אחזור למרכז, ואפתח סטודיו למקרמה?’".
בחודש שעבר מונה פלדשטיין, בנוסף ליקב שלו, גם למנהל המקצועי (יחד עם איתי להט) של יקב ברקן, אחד היקבים הגדולים בארץ שמייצר מיליוני בקבוקים בשנה. ברקן הוא היקב שפעם, מזמן, קנה את יקב סגל שבו עבד פלדשטיין וכולם חשבו שבתוך דקה ישלח את פלדשטיין הביתה. כיום נמצאים גם ברקן וגם סגל בבעלות טמפו, שמפיצה גם את היינות של פלדשטיין עצמו".
מה בכלל עושה מנהל מקצועי?
"המנהל מקצועי מתכנן את העתיד. אני מרחף מעל. במובן מסוים אני מחזיר לקבוצה שאני שייך אליה את האמון שהיא נתנה ונותנת בי ועוזר לה להסתכל קדימה, וזה בדיוק מה שגוף גדול צריך. אני רחוק מלהיות יס־מן ויכול להיות קוץ כואב בתחת של מישהו. אבל אולי אני מצליח היום לתקשר יותר טוב שאני עושה את זה לטובת הקבוצה".
אז כמי ש"מרחף מעל", מה דעתך על היין הישראלי של ימינו?
"מהפכת היין בישראל מעולם לא היתה כמותית אלא איכותית. וזה נהדר. הפוזיציה של תעשיית היין המקומית בעידן המודרני היא של תינוק שלומד ללכת. למדנו לגדל כרמים, לעשות יין באזורים חמים, לסגל גפנים לאדמה שלנו - דברים שמלמדים תינוק. עכשיו הגענו לרגע שהתינוק גם רוצה להגיד משהו באמצעות השפה שהוא למד. מה הוא רוצה להגיד? מדברים עכשיו הרבה על 'חיפוש הזהות המקומית' ביין - חיפוש הזהות באמצעות זנים מקומיים - וזה חשוב כי ליין יש צימוד מיוחד למקום שבו הוא נעשה".
***
היינות של פלדשטיין
שמש 2021. בלנד אדום של גראנש, סירה וארגמן "השמש, גם אלת השמש המסופוטמית, נותנת החיים, קוצבת עונות וסדר ולפיכך מעניקה חוק. היין משקף באמת את כרמיו שטופי השמש", מתפייט פלדשטיין על התווית כדרכו. הפרשנות שלי קצת אחרת: זה יין שיש בו לא רק פרי אלא גם אדמה, יין רזה אבל לא ציפלון, שתי מאוד ועדיין מורכב להפליא. יצירת מופת מקומית, לא פחות. 130 שקל, כשר
גילגמש 2020. "בשם גיבור האתוס האשורי 'עלילות גילגמש', קרוי יין שמקורותיו בשלושה אזורים, חמישה כרמים ושישה זנים", כותב פלדשטיין. יש כאן קברנה, גרנאש, קריניאן, סירה, ארגמן ורוסאן (זן לבן בתוך יין אדום). התוצאה? מופלאה. יין עשיר ועמוק ורציני מבלי לאבד לרגע את קסם הפרי. 120 שקל, כשר
דאבוקי 2023. הדאבוקי הוא בכלל זן מאכל מקומי־פלסטיני עתיק יומין שלא לומר תנ"כי ופלדשטיין הוא מחלוצי השימוש בו ויש בו גם קצת מעוד שני זני מאכל: מראווי וג'נדאלי. פלדשטיין מוכיח שאפשר לעשות משהו גם מהזן הבעייתי הזה, ולא סתם טוב, אלא מפתיע ומופלא ממש. עמוק ועשיר ועגול ושמנוני - ממש לא המים שהתרגלנו לקבל מזני המורשת הלבנים בלא מעט יקבים אחרים בארץ. שאפו. 110 שקל, כשר
