"המלחמה חייבת להיפסק, חובה לשיר את הטקסט הזה היום בישראל"
"המלחמה חייבת להיפסק, חובה לשיר את הטקסט הזה היום בישראל"
באופרה הישראלית יעלו החודש את "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן, יצירה הומניסטית הקוראת לסיים את מעגל ההרג והסבל האינסופי שגורמת מלחמה. הבמאי עידו ריקלין מסביר עד כמה היא מצמררת ורלבנטית למציאות הישראלית
"בסוף היצירה יש טקסט שכשקראתי אותו הצטמררתי", אומר הבמאי עידו ריקלין, דרמטורג הבית של האופרה. "חייל אומר: 'הצלחתי להימלט מהקרב וזחלתי במנהרה'. ואז, לקראת סוף השיר הוא מספר איך בא מולו מישהו והוא שואל אותו: 'אחי, ממה אתה פוחד? פה אין ממה לפחד', מאחר ששניהם כבר מתים. החייל השני אמר לו: 'אני בדיוק כמוך, אתה הרגת אותי אתמול'. זה נכתב לפני 110 שנים, וזה כל כך חזק". הדיאלוג שריקלין מספר עליו הוא חלק מהיצירה האיקונית של בנג'מין בריטן "רקוויאם המלחמה" שתעלה החודש באופרה הישראלית. היצירה נכתבה ב־1962 לרגל חנוכה מחודשת של קתדרלת קובנטרי באנגליה שהוחרבה במלחמת העולם השנייה. היא נותנת קול לכאבם של לוחמות ולוחמים, משפחות ויחידים, ומשמיעה תקווה לקץ המלחמה. “רקוויאם המלחמה” היא מהיצירות החשובות והמורכבות שנכתבו במאה ה־20, ונחשבת ליצירתו הגדולה ביותר של בריטן. בהפקה הנוכחית ייקחו חלק למעלה מ־220 משתתפים.
"הרעיון של בריטן גאוני", מסביר ריקלין, "הוא לקח את הרקוויאם הלטיני הקלאסי ושילב בו באופן נועז שירים שכתב קצין בריטי בשם וילפרד אוון בשדה הקרב, שנהרג קצת לפני סוף מלחמת העולם הראשונה. בריטן מדגיש את העובדה ששוב ושוב חוזרים הסבל, ההרג והחורבן של חיים צעירים וחיים בכלל, ומדבר על המעגל האינסופי".
אז אין ממש אסקפיזם בחדר החזרות.
"זו שאלה טובה, כי בזמן מלחמה לפעמים אתה אומר לעצמך שזה הזמן להרפיה, כי האמנות יכולה להציע הקלה בזמן סבל ומצוקה, מלחמה או מגפה. אבל לפעמים תיאטרון, מוזיקה ומחול מציעים להיפגש עם הייצוג הפיוטי של מה שאתה חווה בחוץ, ברחוב. אתה נפגש עם התחושות הקשות שלך דרך אמנות. פה התיאטרון מציע הקלה מסוג אחר, כי אתה נפגש עם הכאב והמצוקה שלך ממקום שבו הרבה אנשים יושבים באולם, והבמה מדברת אליהם ועליהם ומראה להם אותם, עם פילטר לא מיופייף של פיוט תנועתי, מוזיקלי, טקסטואלי. מישהו שאל אותי: 'אין את זה מספיק בחדשות?'. עניתי שיש את זה כל הזמן, אבל אנחנו לא מראים את החדשות ולא מראים את המלחמה שלנו על הבמה, אנחנו מדברים על התחושות שלנו. ביצירה היפהפייה הזאת כל אחד מזהה את הנפש שלו, וגם יכול להתחבר לנפש של האדם שיושב לידו באולם ושל האמנים. בעיניי, בשביל זה עושים אמנות".
ניסית באיזשהו אופן לעשות התאמות או רמיזות למצבנו היום?
"הבחירה הכי חשובה היתה להגיד שזה לא קורה במלחמת העולם הראשונה או השנייה, אבל זה גם לא קורה היום. אנשים לא לבושים בבגדים שמזוהים עם עם כזה או אחר, או צבא זה או אחר. רציתי שזה יהיה אוניברסלי ככל האפשר. מצד שני אני חי ופועל בתוך עמי, אני כן רוצה שאנשים יוכלו לזהות את עצמם על הבמה גם בלי שאני מראה להם תמונת סלפי שלהם, וזה לא פשוט. רציתי שזה לא יהיה דוקומנטרי, ולא יתיימר להראות אחד לאחד את מה שאנחנו חווים עכשיו.
"כשגבר מבוגר סוחב גבר צעיר מת, אתה מבין את הסיפור. ברגע שאני לא אומר שזה אדם מ־1945 אלא כמוני או כמוך, הקהל יעשה את ההקשרים. לצערי כולנו מכירים, וההקשרים נוצרים בעל כורחנו. אם יש מסר אחד חשוב וחזק מהרקוויאם הוא שמלחמה זה דבר נורא שצריך להיפסק, וצריך לחתור בכל הכלים לסיים אותה. אנשים צעירים ומבוגרים הולכים אל מותם, ואסור שזה ימשיך. כשאדם עומד מול אדם ואומר 'אתה הרגת אותי אתמול', זה נורא קשה. הם היו יריבים, והיום הם שני אנשים זוחלים בתוך מנהרה אבודים בחושך. המילה ‘מנהרה’ כתובה בטקסט המקורי, אבל ידעתי שאם אני אתחיל לבנות על הבמה מנהרות ולעשות ייצוגים, פספסתי. אני צריך לתת לדברים לעבוד. יש פה צעקה גדולה".
מסר נוסף שלריקלין חשוב שיעבור מהיצירה של בריטן הוא שכמו שהקתדרלה חגגה את השיקום שלה, כך יום אחד כולם יקומו מההריסות. "אנחנו סופרים כבר מעל 400 ימים, וגם אז איש לא ראה אפשרות שהמלחמות ההן יסתיימו, ואיש לא צפה אפשרות להשתקם מהן. בסופו של דבר מלחמה לא יכולה להימשך לעד והיא חייבת להביא לשיקום. חייב להיות היום שאחרי, אי אפשר שמוות יוליד עוד מוות שיוליד עוד מוות כדי להצדיק את המוות הקודם.
"ההיסטוריה חוזרת, ולא בקטע טוב. כשהבריטון עודד רייך עומד במקהלה, והוא הבא בתור ללכת אל סופו, הוא אומר 'ופתאום ברק נורה ורעם תותחים', והמחשבה היא על הקורבנות האקראיים שמרימים עיניים לשמים. מלחמה זו מלחמה והיא חייבת להיפסק, זה המסר הגדול וההומניסטי של היצירה הזאת, ואני גאה שהוא נשמע בישראל. זו אחת היצירות החשובות שזכיתי לעשות, וזו חובה מוסרית לשיר את הטקסט הזה היום בישראל, מקום שבו נדמה שחלק מהאנשים חושבים שמלחמה זה דבר שצריך להימשך".
