״לפני 20 שנה פתחתי את זוריק ב-150 אלף שקל. היום היה עולה לי לפחות מיליון״
״לפני 20 שנה פתחתי את זוריק ב-150 אלף שקל. היום היה עולה לי לפחות מיליון״
גל רווה הוא הבעלים של קפה זוריק, מוסד שכונתי והקפה הקבוע של טרנטינו, ושל עוד שישה מקומות באותו מתחם רחובות בתל אביב, שהיה שקט ורדום עד שהוא הגיע. "אם לא הייתי מצליח להתאפק, היו לי 70 מקומות. בתל אביב של היום, עם יוקר המחיה והעלויות, קשה מאוד להתפרנס ממקום אחד ואפילו שניים"
גל רווה זז בכיסא באי־נוחות ומחייך חיוך נבוך. "הוא לקוח. כמו כולם. מאוד נחמד", הוא עונה לשאלה המתבקשת איזה מין אדם הוא קוונטין טרנטינו. מאז שבמאי הקולנוע האגדי חי בתל אביב בשנים האחרונות, הפך קפה זוריק בכיכר מילאנו לנמל הבית שלו. "הוא יכול לבוא אפילו כמה פעמים בשבוע. אנחנו לא עושים ממנו עניין".
רווה (45, נשוי פלוס שני ילדים) הוא בעליו של קפה זוריק. ועוד קפה זוריק אחד, בנאות אפקה. קייטרינג לאירועים קטנים, ומעדניית הגבינות שמול זוריק ("פתחתי אותה בקורונה כדי שיהיה לי מקום שמותר לפתוח. סגרו לי הכל"). יש לו גם בר, “אל וסינו”, כמה מאות מטרים משם בקצה הצפוני של אבן גבירול. עכשיו הוא פותח בר יין. כמו כולם, מתחשק כמעט לומר. "Tel a Vin" הוא שמו המתחכם קמעה והנחמד. הוא ממוקם על מרפסת יפה בשדרות בן גוריון, מטר מפינת דיזנגוף, איפה ששום דבר לפניו לא הצליח. "כל המקומות שפתחתי הם במקומות שנחשבים לנאחס", הוא צוחק. "אני לא מאמין במקומות מקוללים. אולי יש דבר כזה, אבל הנה, אני מסתדר".
רווה נולד בקיבוץ ניצנים. הוא בתל אביב כבר למעלה מ־25 שנה ומתגורר ברמת החייל. "אני משתדל שהעסקים שלי לא יהיו רחוקים מהבית שלי, כמה שאפשר". את קפה זוריק פתח בשנת 2004, כלומר אוטוטו 20 שנה. זה היה המקום הראשון שלו בתל אביב, לפניו היה לו קפה בקוסטה ריקה שאליה הגיע אחרי הצבא כדי לגלוש. כשחזר לארץ, התחיל לעבוד במסעדות ובברים בתל אביב, בהם רשת ג'ירף. עד כמה שזה יישמע מוזר היום, ב־2004 הפינה הזו שבה זוריק נמצא בכיכר מילאנו, בקצה המערבי של רחוב יהודה המכבי בצפון תל אביב, הייתה ארץ לא זרועה. בכלל, יהודה המכבי נחשב למרות מיקומו האסטרטגי לרחוב מת לגמרי. כך שעל שמו של רווה רשומה פחות או יותר החייאתו.
כמה עלה לפתוח את זוריק?
"150 אלף שקל. 30 מ”ר. אחר כך הכפלנו את השטח, ועכשיו חתמתי על חוזה על עוד חנות צמודה של עוד 30 מ”ר. היום היה עולה לך מיליון שקל לפתוח מקום כמו זוריק המקורי. לפחות. יכול להיות גם מיליון וחצי. כשפתחנו לקחתי את המקום מאיזו פיצרייה קטנה שבעל הבית שלה כל כך רצה לצאת כבר. גרו שם רק זקנים. היה ירוק. היה יפה. התחלתי עם קפה וסנדוויצ'ים, היום יש ממש אוכל. שניצל ענקי, כבד עוף עם פירה, קבב, בולונז. אוכל פשוט, משביע, ולא מתיימר. שהאוכל יהיה טעים, לא הכי טעים, אבל טעים", הוא עונה בכנות שובת לב. כשאני מתעקש לשאול, הוא עונה בחוסר חשק: "אוכלים אצלי מאות אנשים ביום".
אז למה צריך כל כך הרבה מקומות אם יש לך עסק מצליח כמו זוריק?
"אני לא שולט בזה, כמו נרקומן. אני רואה מקום ולא יכול להתאפק. אם לא הייתי מצליח בכל זאת להתאפק, היו לי 70, לא שבעה מקומות. בפן העסקי אני משתדל ללכת על מה שאני מכיר — מיין סטרים. בתל אביב של היום, עם יוקר המחיה והעלויות, קשה מאוד להתפרנס ממקום אחד ואפילו שניים. לא רק ממסעדת יוקרה אי אפשר להרוויח או אפילו להתפרנס, גם מבית קפה לא. המצב היום הוא כזה שאם אני לא אפתח עוד מקום, עד גבול מסוים כמובן, אני עלול להתמוטט כלכלית. שבעה המקומות הם איזון בין הטירוף לבין מצב שעדיין אפשר לקיים גם חיים ומשפחה ואפילו לנסוע לפעמים לגלוש בקוסטה ריקה. לפחות עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים".
המילים “לא מתיימר” מיטיבות לתאר את האימפריה הקטנה של רווה, איש מאוד לא מתיימר בעצמו. אף אחד כאן לא רוצה להמציא את הגלגל, לא בזוריק ולא בבר היין החדש ובכל המקומות שביניהם. רק שיהיה לך נעים, טעים, לא יקר מדי. "גם לא זול מדי", הוא מוסיף מיד, ובצדק. כידוע, "אין זול בתל אביב".
כמה עולה שניצל?
"68 שקל. מנה גדולה. כל המנות גדולות”.
אחרי שנה זוריק כבר מאוד הצליח, ואחרי חמש שנים רווה הגדיל אותו בפעם הראשונה. ב־2006 כבר פתח עוד מקום, את "אל וסינו", בר שכונתי. "זוריק היה עובד עד שלוש בבוקר משש בבוקר. הייתי חייב למצוא מקום לבר פה באזור כדי שאוכל לסגור את זוריק יותר מוקדם, ושלא יישבו אצלי על וויסקי עד אמצע הלילה. מצאתי שני שותפים שיפעילו את הבר. בהתחלה הגשנו 'פיצה מקפיצה', פרצעל ממכונה ובירה מהחבית. היו גם כדורגל שולחן וסנוקר. עכשיו זה קצת בר יין".
בכלל, בכל מקום שלו יש לרווה שותפים. כשאני שואל איך הוא מסתדר עם כל כך הרבה שותפים, הוא מחייך ומסביר שבכל מקום הוא רוצה שותף או שניים שיפעילו את העסק, ואפילו בזוריק הוא מתכנן להכניס עובד לשעבר כשותף שיפעיל את העסק. כל שותף כזה הוא שותף במקום או שניים ומעורב רק בהם.
בדרך לבר היין החדש הנוכחי, הספיק רווה לפתוח בר יין אחר, "שאטו שועל" ("השועל זה אני. זה היה הכינוי שלי") בכיכר רבין, שהפך גם הוא למגנט שכונתי רב־עוצמה שלא נח עד היום. הוא כבר לא שותף במקום אבל עדיין מדבר עליו כעל בייבי שלו. היו עוד מקומות שמהם נפרד או סגר אף על פי שהוא ממש לא אוהב את התואר יזם שאני מנסה להדביק לו. עכשיו הוא, כאמור, פותח את "Tel A Vin", משחק מילים על תל אביב ויין. כמו את כל המקומות שלו, גם כאן עיצבה את החלל אמו, האמנית דליה רווה, ואכן הם כולם משדרים משפחתיות וחמימות בלתי אמצעיים. וגם פה הוא יצר מקום בגובה העיניים, לא כזה שאתה צריך להביא איתך סומלייה (מלצר יין) צמוד שיסביר לך מה כתוב בתפריט היינות, וזה מקסים. על האוכל חתום השף הצעיר דן גרשונוביץ, והוא בדיוק מה שאתה רוצה ליד הפינו גריג'יו האיטלקי שלך. נתחי דג האמצ'י נאים (ברוטב תותים, שלא תחשבו שהכל זה שניצלים), סלט ירוק, גבינה פטה צלויה מצופה בשומשום. הכל טעים מאוד. "Tel A Vin" הוא יופי של בר יין, וזה גם בלי שהוא משחק על מגרש ברי היין המתוחכמים שלא לומר מתחכמים של דרום העיר.
