"יש לי משיכה מגנטית לקצה": היצירות הנבואיות של האמנית מהצפון
"יש לי משיכה מגנטית לקצה": היצירות הנבואיות של האמנית מהצפון
כשהצלמת ואמנית הווידיאו הדר סייפן היתה ילדה בקיבוץ דפנה, היא נהגה לתרגל בריחה ממחבלים והסתתרה מפני קטיושות. את כל הניסיון הזה הפכה ליצירות אמנות מצמררות שבהן היא בוחנת את החיים במקלטים, בממ"דים ובמיגוניות שביישובי הגבול. אך גם זה לא עזר לה ביום שבו משפחתה הקרובה הותקפה וניצלה בנס בבארי
"אנחנו משפחת יושבי גבול. אולי סוג של ייעוד משפחתי", כתבה הצלמת ואמנית הווידיאו הדר סייפן לפני כמה ימים בחשבון הפייסבוק שלה. "לא מוצאת הסבר אחר לכך ששלוש הבנות של סבתא התמקמו בנקודות ספר קיצוניות מאוד מבחינה ביטחונית בישראל: בארי בגבול עזה ודן ודפנה בגבול לבנון".
כך, ב־7 באוקטובר משעות הבוקר המוקדמות התכתבה סייפן עם קרובי משפחתה בעוטף עזה. דודתה, יסמין רענן, שלחה לה וידיאו של מתקפת הרקטות וכתבה "הם עושים לנו כיפור 2". בפייסבוק שלה סיפרה בזמן אמת על ההתכתבות, על רגעי האימה שחוו בני משפחתה, כל אחד בממ"ד ביתו, כשהמחבלים יורים בחוץ, מנסים לפרוץ דלתות כשבת דודתה בהיריון מתקדם עם צירים בממ"ד, וביתה עולה באש.
מביתה בגבול הצפון ניסתה סייפן להזעיק עזרה, לדווח שוב ושוב לצבא, למשטרה, לצוותי החירום — אבל אף אחד לא הגיע. אין אליהם גישה, חזרו ואמרו לה, "ואנחנו המשכנו, יודעים שהם נחנקים בבתים בוערים, מחבלים יוצאים ונכנסים. מה עושים עכשיו?", כתבה, "מי יוציא אותם משם? יודעים על מישהו שיכול לעזור?".
סייפן, בת 38, גדלה בקיבוץ דפנה, ונדמה שכל חייה התכוננה לאירוע בסדר גודל כזה. "ילדת גבול", היא מכנה את עצמה, ומספרת על ילדות בצל הפגזות, שהייה ממושכת במקלטים, וחיים בצל התמודדות עם חדירות מחבלים. "18 שנים בדפנה היו מערכה אחת ארוכה. חיינו באזור מלחמה. אז, בניגוד להיום, המדיניות היתה לא לפנות. היינו נוסעים לחוג וחוזרים תחת מטח קטיושות הביתה ואז היו מודיעים על חדירת מחבלים, והיינו נשכבים על הרצפה".
בסדרות הצילומים שלה, שמתמקדות לאורך השנים בעורף הישראלי — החזית האזרחית, בצפון ובדרום — היא חוזרת לחללים ממוגנים ולמקלטים קולקטיביים שהיו חלק מילדותה. היא למדה אמנות וחינוך במכון לאמנות באורנים ובפרויקט הגמר שלה התמקדה בצילום וידיאו. מאז העבודות שלה מתחברות זו לזו וכמו חושפות סוד בהמשכים. "הפרעה גבולית", שהוצגה במוזיאון ישראל ב־2020, "בלוק: שדרות ונתיבות" מ־2015, "הזוהר הצפוני" מ־2016-2014; ו"חזית העורף" מ־2019-2018 — אלה רק כמה מהעבודות שמבקשות להעלות לשיח הציבורי את שגרת החירום של האוכלוסייה האזרחית שחיה על קו הגבול.
3 צפייה בגלריה
מתוך היצירה "שהות אמנית במקלט ציבורי". המיטות לעת חירום נהפכות לפסל סביבתי
(צילום: הדר סייפן)
רבים מהצילומים שלה עוסקים בצד הצורני, האסתטי, של המקלטים הללו, של העורף במלחמה. למשל, בסדרת הצילומים מ־2014 "שהות אמנית במקלט ציבורי" שצולמה בעת מבצע "צוק איתן" בעוטף עזה: מיטות הקומותיים הפונקציונליות והמזרנים נהפכים בעין המצלמה שלה למין פסל סביבתי, חללי מקלטים ריקים שכאילו ממתינים לנאלצים ללון עליהם; בסדרת "הזוהר הצפוני" גבולות הקירות, הפתחים והמדרגות במקלט הציבורי מסומנים בסטיק־לייטים זרחניים בצבע ירוק וכשהאורות נכבים הסימון הפונקציונלי הזה נהפך לדימוי מופשט.
"הבנתי שיש לי ידע בתחום שרבים לא מכירים, ואני צריכה להוציא את הסיפור הזה", היא אומרת. "לא כל כך מדברים על העורף במובן של חזית אזרחית לוחמת. בפועל, החיים בעורף נושאים בנטל מאוד גדול, ולא רק בימי מלחמה".
ב־2021 הציגה במוזיאון הרצליה סדרת צילומים שעסקה בתוכנית ביטחונית עתידית לפינוי האוכלוסייה האזרחית לשעת חירום. "האוכלוסייה האזרחית על הגבול סופגת את המלחמה בתוך היישובים ובבתים במקביל למערכה הצבאית, דבר שהופך אותה באופן רשמי לחזית של ממש".
"אין מי שיגן עלינו"
אחרי 7 באוקטובר הדברים מקבלים משמעות מצמררת. אירועי היום ההוא הם, לדבריה, נקודת מפנה. "יש הבדל גדול בין מה שהיה במלחמת לבנון השנייה להיום. אז סמכנו על הצבא. סמכנו שיהיו על הגדרות. ומה שקרה בעוטף עזה זה שלא היה אף אחד. אנשים נרצחו בבתים שלהם. ברגע הזה אנשים, גם בצפון, עזבו, כי אמרו 'אין מי שיגן עלינו', האמון נשבר. זה לא עניין של שלושה שבועות של מטחי טילים, ולהסתדר במקלט. פתאום יש הבנה שהמחבלים פשוט יהרגו אותך, גם במקלט או במיגונית".
3 צפייה בגלריה
“הפרעה גבולית”. סטיקלייטים בתוך מקלט. הדברים הקונקרטיים הופכים לאבסטרקט
(צילום: הדר סייפן)
אחרי שנים כילדת גבול, ובמיוחד אחרי מלחמת לבנון השנייה, החלה סייפן ללמוד את נושא החירום. אחרי שנתקלה במונח "חומה אורגנית" מימי ההתיישבות: "המונח מופיע בטקסטים שעסקו בתפיסת העורף בשנים שנקודות יישוב הכריעו את האופן שבו שורטטו קווי הגבול על המפה". סייפן הבינה שהיא ובני משפחתה הם בעצם החומה האורגנית הזאת. "עשרה נכדים של סבתא וסבא שלי נולדו וגדלו צמוד לגדר. ינקו במקלטים מתחת לאדמה. בשנים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה החיים ביישובי הצפון התנהלו כסוג של בסיס צה"לי־אזרחי. הורים לוחמים בכיתת כוננות, נשק בבית וילדים ישנים ומשחקים במקלטים ציבוריים".
סייפן מספרת על פעילויות קיץ וחופשות בילדותה שבעיצומן התקיימו תרגולים לשעת חירום, על הדמיות של חדירת מחבלים, הסתתרות תחת אש, התגנבות יחידים בשטח עוין, חטיפת ילדים, ירי רקטי וטבח המוני של חיזבאללה: "חמאס בעצם פעלו לפי תוכניות של חיזבאללה שקיימות כבר הרבה שנים”.
הדמיון לאירועי 7 באוקטובר בדרום מצמרר. "בת 9 יצאתי להתגנבות בריצה יחידה בלילה חשוך", כתבה לפני כמה ימים בפוסט בפייסבוק. "היה עליי לחצות בין החלק הצפוני לדרומי של אזור התעשייה. שפופה ושקטה רצתי, שומעת את המדריכים בקשר אומרים ש'הדר יצאה'. ליד המפעל עט עליי רעול פנים לבוש שחורים. מרוב בהלה שכחתי 'להשלים' עם החטיפה והתחלתי לרוץ, בורחת ונתפסת בחולצה, מתנגדת וגוררת רגליים. צעקתי להם 'אני לא מפחדת מכם' אף על פי שברור שפחדתי. לא ציפיתי להיחטף, וזה היה מבהיל".
שנים אחרי, בשבת 7 באוקטובר, התרחישים הכי גרועים שהיא תורגלה בהם כילדה נהפכו למציאות. "אני מאמינה שכל אותן תנועות של השתטחות, זחילה, התגנבות וריצת אמוק מפני מחבלים עוד קיימות אצלי בתאי הגוף. יודעת גם שעוררות יתר עדיפה על אדישות כשחיים על הסף. אני בקו העימות בצפון ומסביב מתחילים לפמפם סוג של מסר שנסראללה מורתע, כפי שאמרו על השטן בחמאס. אף אחד לא רוצה חזית נוספת. אבל ברגע שייצאו מכאן כוחות הצבא, ביום שבו נניח לעצמנו לשחרר ולהירדם, מישהו ימשיך לתצפת עלינו ולחכות לזמן שלו. אנחנו ערות וערים".
3 צפייה בגלריה
מזרן ים מצופה בשמיכה תרמית. לתאר את שגרת החירום של אזרחים על קו הגבול
(צילום: הדר סייפן)
אחרי חודש וחצי מחוץ לבית חזרו סייפן ובן זוגה לביתם ביישוב קטן המרוחק פחות מחמישה ק"מ מן הגבול. "החלטנו להתפנות יום אחרי 7 באוקטובר, כי הכרתי את התוכניות של חיזבאללה מאז לבנון השנייה וידענו שאם יחליטו לממש תוכניות — אנחנו נהיה בין היישובים שייכבשו", היא אומרת. "גדלנו על האתוס שלא מתפנים. שיישוב שיש בו ילדים יילחם במסירות נפש גדולה יותר. לכן אני רואה בפינוי היום סימן טוב. אנחנו האזרחים לא מוכנים להיות יותר בחזית מדממת והצבא יוצר רצועת ביטחון בין האיום הגדול לעם. עם כמה שהפליטות מאתגרת ברגע האמת, אם תתפתח מלחמה אמיתית מול חיזבאללה — ארגון טרור חזק ומאומן בהרבה מחמאס — יינצלו חיים של עשרות אלפים שהתפנו".
"יש לי משיכה לקצה"
למה בכל זאת חזרה? לדבריה, "חזרנו עכשיו כשהבנו שחיזבאללה איבדו את אלמנט ההפתעה והתוכנית של הפלישה הגדולה לא תשתלם להם בנקודת הזמן הזאת". גם בעת השיחה איתה נשמעת אזעקה ברקע, והיא מרגיעה ואומרת ש"הכל בסדר", אל דאגה.
לצד זה היא מודה שמאז 7 באוקטובר כשמשפחתה בבארי היתה לכודה שעות בממ"ד, קשה לה להיכנס אליו. "יש לי משיכה מגנטית לקצה, אני לא מבינה את זה, אבל אנחנו כמשפחה חיים את זה. היו תקופות שחייתי לא על הגבול, אבל המשיכה שלי היא לצפון. ברור לנו שחיזבאללה לא יוותרו על החזון שלהם ואם לא יהיה מהלך מונע של ישראל — ברגע שכוחות הצבא הגדולים יתפנו מהצפון ונחזור לפסטורליות — המתקפה עלולה להפתיע אותנו ולהיות הרסנית. ואז אם המצב יהיה בלתי אפשרי, אז נעזוב, כמו שכבר עזבנו לפני חודש וחצי".
בשלוש השנים האחרונות היא עבדה על עבודת וידיאו שעוסקת בכוננות שיא בגבול הצפון. "זו מעין עבודה נבואית. סיימתי את העריכה הראשונית שלה ב־4 באוקטובר". נבואית היא גם ההגדרה לעבודה שהחלה ב־2020 ועוסקת במיגוניות בדרום שהן מפויחות. "ניסיתי לקדם את העבודה של המיגוניות ולהשיג תקציב ואמרו לי ש'זה לא רלבנטי'. לצערי, אני יודעת שזה תמיד רלבנטי".
יעידו על כך אירועי 7 באוקטובר. משפחתה בבארי ניצלה. אולי בזכות תושייתה של דודתה יסמין שרכשה חודש קודם לכן מנעולים לממ"דים. יסמין, שתי בנותיה דקל ונטע , ילדיהן הקטנים ובני זוגן ניצלו יחד עם הכלבים צ'יפ וביילי.
סייפן אומרת שאולי זו ילדת הגבול שבה שמסמנת לה כל הזמן על סכנה. "כנראה שהלב והבטן יודעים יותר. שאינטואיציה היא כלי חשוב. בפועל, בשעות הארוכות של סיוט הבלהות המתמשך, האינטואיציה של דודה שלי היא ששמרה על כולם בחיים".
