מ"עיניים גדולות" ל"הקן": 8 המלצות לפסטיבל הקולנוע בירושלים
מ"עיניים גדולות" ל"הקן": 8 המלצות לפסטיבל הקולנוע בירושלים
דוקו־אנימציה על השתלטות הטאליבן באפגניסטן; פרודיה לא פוליטיקלי קורקט קורעת על ג'יימס בונד; שתי הברקות מרגשות על אבהות ישראלית; והמון סקס לא אסתטי במפגיע: פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח ביום שלישי הקרוב
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה־38 בירושלים ייפתח ביום שלישי הקרוב, במה שעלול להיות שירת הברבור של הקרנות הקולנוע בישראל, לאור איומי הממשלה על סגר בחגים. אבל גם בלי החשש מסגר, יש לא מעט סיבות לעלות לירושלים, שמציעה בפסטיבל הזדמנות להשלים צפייה ברוב זוכי הפרסים הגדולים של הפסטיבלים סאנדאנס, ברלין וקאן, לצד שמות מסקרנים אחרים. "כלכליסט" מגיש את רשימת מיטב הסרטים שכדאי לכם לסמן בתוכנייה.
"לברוח"
תזמון ההגעה של הסרט הזה למסכים מצמרר: בעוד דרמה אנושית טראגית בממדים היסטוריים מתחוללת ברגעים אלה באפגניסטן, לפסטיבל מגיע הסרט הזה שעוסק בבריחה של פליטים מקאבול בהשתלטות הקודמת של הטאליבן על העיר בשנות התשעים.
זו הפקה דנית שזכתה בפרס הסרט התיעודי הבינלאומי בפסטיבל סאנדאנס. הבמאי יונאס פוהר רסמוסן תיעד את שיחותיו עם אמין, שאותו הכיר בתיכון, ורק כשהם נפגשים שוב כמבוגרים, הוא מסכים לספר לו את סיפור חייו ואת הסוד שהוא שומר כל השנים על התלאות שעבר בבריחתו מקאבול למוסקבה, שבעצמה הפכה למקום בלתי אפשרי לצאת ממנו, עד שקיבל מעמד פליט בדנמרק. בהשראה ברורה מ"ואלס עם בשיר" רסמוסן מביים את הראיון והשחזורים התקופתיים כסרט אנימציה, והתוצאה אפקטיבית מאוד ואקטואלית להחריד.
"סוכן חשאי 117: מאפריקה באהבה"
ב־2006 יצרו הבמאי מישל הזווניציוס והשחקן ז'אן דוז'רדן את פארודיית סרטי המרגלים הנהדרת "סוכן חשאי 117". חמש שנים אחר כך — ואחרי שהם גם עשו לו סרט המשך — שניהם זכו באוסקר על "הארטיסט". כעת מגיע הפרק השלישי בהרפתקאותיו של המרגל השרמנטי, הגזען והשובניסט הובר בוניסר דה־לה באט, אלא שהפעם מושכות הבימוי ניתנו לניקולה בדו ("התקופה היפה בחיי"). כרגיל, רוב ההומור בסרט, שלועג בעיקר לסרטי ג'יימס בונד, מבוסס על הפער האירוני בין האופן שבו דיברו והתנהגו בעבר (במקרה הזה ב־1981) לבין מה שאנחנו יודעים היום: פמיניזם, אקולוגיה, ציד הפילים של הנשיא הצרפתי ולרי ז'יסקר ד'אסטן, החשש מהקומוניזם של הנשיא הבא, פרנסואה מיטראן, והכניסה של המחשבים והדיסקטים לחיינו. זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, ונדמה שהסרט אף נהנה מהפוגענות שלו, אבל הוא ממש מצחיק.
"הקן"
נישאר בתחילת שנות השמונים בדרמה כמעט מצוינת, שביים שון דרקין. זהו בסך הכל סרטו השני, ועברו עשר שנים מאז שסרט הביכורים המצוין שלו "מרתה מרסי מיי מרלין" זכה בסאנדאנס. דרקין מבסס את סרטו החדש על ילדותו ועל סיפור התפוררות הנישואים של הוריו. "הדבר הכי גרוע בחיים זה ציפיות גבוהות", אומרת אחת מדמויות המשנה. ג'וד לאו מגלם גבר (מעצבן) שרוצה להצליח בחיים ועוקר את משפחתו ללונדון כדי לקבל משרה פיננסית יוקרתית, תוך שהוא מסתיר מאשתו שמצבם הכלכלי דווקא די גרוע. קארי קון (המצוינת) מגלמת את האשה, שהמעבר לאנגליה סודק את הקשר שלה עם בן זוגה וילדיה. דרקין הוא במאי מצוין, אף שהסרט מאבד מייחודו לקראת סופו. המוזיקה של ריצ'רד ריד פרי מ"ארקייד פייר" עוזרת לאווירה.
"Zola" ו"מין חסר מזל, או: פורנו משוגעים"
שני הסרטים הבאים גדושים בסקס ועירום גברי פרונטלי, ומאמצים וגישה קולנועית בוטה ולעתים אף אנטי־אסתטית: הראשון הוא "מין חסר מזל", סרטו של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה, שזכה איתו בפרס הגדול בפסטיבל ברלין. הסרט צולם בעיצומה של מגפת הקורונה והוא מתאר את רומניה כמדינה גזענית, אנטישמית, הומופובית ומיזוגינית, שבה הורים בבית ספר יוקרתי מנסים להביא לפיטוריה של מורה שסרטון סקס שלה עם בעלה דלף לרשת.
הסרט השני הוא "Zola", סרט מסע עצמאי אמריקאי בסגנון הרמוני קורין, שמבוסס על שרשור טוויטר בן 148 ציוצים, שבו חשפנית מספרת על 48 שעות של נסיעה מדטרויט למיאמי, שבהן נהפכה מחשפנית לסרסורית, וחברתה הטובה ביותר נהפכה לשנואת נפשה. איך ייראה קולנוע שייעשה על ידי דור שגדל על טיקטוק? בדיוק ככה.
"הנה אנחנו" ו"מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי"
שני הסרטים הישראליים האלה השתתפו בפסטיבל ירושלים גם לפני שנה, ואפילו קטפו בו בפרסים, אבל לא הוקרנו מול קהל אלא רק מול שופטי התחרות. לכן כעת יש הזדמנות לראות אותם על מסך גדול — בעיקר לאחר שההפצה של שניהם נדחתה שוב בגלל החשש מסגר נוסף, כך שמי יודע מתי יהיה אפשר לראות אותם.
שני הסרטים עוסקים בקשר שבין אב לבנו. "הנה אנחנו" של ניר ברגמן נפלא, מבריק ומרגש עד דמעות. "מותו של הקולנוע וגם של אבא שלי" של דני רוזנברג הוא הברקה קולנועית מתוחכמת ומקורית.
"עיניים גדולות"
אל תחמיצו את ההזדמנות לראות על מסך גדול עותק מחודש ומשופץ של "עיניים גדולות", סרטו הטוב ביותר של אורי זוהר מ־1974, ושיתוף הפעולה היפה ביותר שלו עם הצלם דוד גורפינקל, שצילם את מרכז תל אביב בשחור־לבן מופלא.
בתסריט, שנכתב בשיתוף עם יעקב שבתאי, מגלם זוהר את בני פורמן, מאמן מכבי תל אביב בכדורסל, איש חזק, מצליח, אגוצנטרי, שנוטש מאהבת אחת (טליה שפירא) לטובת אחרת (סימה אליהו) בשעה שאשתו (אליה זוהר) מחכה לו בבית ובהדרגה לא מוכנה יותר לסבול את ההתנהגות שלו בשקט וללא דין וחשבון. אריק איינשטיין נהדר בתור יוסי, כוכב הקבוצה שנמצא רגע לפני פרישה, וצבי שיסל עושה עבודה מצוינת בתור כץ, המעריץ מספר אחת, שאביו העשיר הוא הספונסר של הקבוצה.
זהו סרט החזרה בתשובה של זוהר שבו הוא מתוודה על חטאיו ועל התנהגותו, על הנשים ועל האלכוהול, על הגאווה והיוהרה. ואם איציק קול לא היה מכריח אותו לעשות את "הצילו את המציל", זה היה יכול להיות סרט סיום נפלא, אישי, חושפני, וירטואוזי וצורב לסיום הקריירה שלו כבמאי.
"
