דב נבון: "הפכתי את החרדות שלי לסימני חיים"
דב נבון: "הפכתי את החרדות שלי לסימני חיים"
השחקן דב נבון עושה תפקיד חדש בקומדיה "בעלה של אשתי" ומסיים סבב הופעות כאמנון טיטינסקי בפני פצועים ומפונים. הוא לא רוצה להיות נחמד בבתי קפה, נוטה להעביר את כספו לאחרים, מפחד מתחושת הגעגוע, נמשך לפנימיותן של נשים, מודה לג'ון קליז שלימד אותו מהי מופרעות וסבור שהזדקנות היא חרא של פטנט
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית קפה ברחוב בן יהודה מתכונן לשאלון איתך".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"כל פעם במקום אחר. כשאני מתחיל להיות חלק מבית קפה, ומכיר את האנשים ומרגיש שאני לא לבד — אז אני בורח לבית קפה אחר, כי אני אוהב לשבת לבד בלי להכיר, בלי שיהיו אליי נחמדים ובלי שאני אהיה נחמד".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני משחק בקומדיה 'בעלה של אשתי' בתיאטרון הארצי (עם גיא לואל, לירית בלבן/נלי תגר) שביימה מוריה זרחיה; יש לי שם גם את הצגת היחיד 'מילה טובה' בהשראת סיפור שלי שאני רץ איתה בבתי ספר, להורים, מורים ובני נוער; יש את הפודקאסט 'לשחרר את הדב' שאני עושה עם נדב פרישמן, התסריטאי של 'קופה ראשית'; יש את 'מופע ערב' על גבריות, יחסים, סקס והורות — כל מה שאנשים מנסים להדחיק אני שם על השולחן. בקרוב אסע להופיע איתו בצפון אמריקה. בנוסף, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, 'יולי־אוגוסט הפקות' ארגנה לחבר'ה מ'קופה ראשית' ואן ונסענו להופיע מול מפונים, חיילים ופצועים. עשינו במשך חודש וחצי 4-3 הופעות ביום, וכמו שאנחנו שימחנו אותם זה גם היה חשוב לנו. גיליתי את עם ישראל הכי־הכי, פגשתי אנשים נהדרים וזה נתן לי כוח ותקווה".
מה השריטה שלך?
"אני לא רוצה להגיד חרדות כי אני מטופל כבר עשר שנים וזה עזר לי ואין לי כבר. אני מתקרב לאיזה שקט. אני בעיקר מנסה לנשום ולשחרר. פעם אם משהו היה מתחרבש לי הייתי מתמוטט ואז המטפלת שלי אמרה לי משפט שסידר לי את הדברים: 'דבל'ה, אלה סימני חיים'. אם נפל לי משהו מהיד, יכולתי להיכנס להתקף זעם כי צריך לאסוף את מה שהתפזר. היום אני אומר 'זה בסדר, סימני חיים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כאמור, לשחרר, לנשום, להיות ולקבל. אתה מבואס? תהיה בבאסה, אל תצא ישר למלחמה לסדר את זה. אני אומר לעצמי ששש... שקט, שקט".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לחיות לנצח. אבל כשאני אומר את זה עכשיו אז יכול להיות שלא, כי מי היה רוצה לחיות איתי לנצח? הייתי רוצה לסיים את זה יפה, לגלוש לתוך הסוף, להירדם, לא לחטוף איזו מחלה ולהיות סיעודי".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אני לא מתאהב בעור של הבנאדם אלא בבפנים. אנשים חכמים סקסיים בעיניי. חוכמה והומור יחד זה סקסי למות".
למי אתה מתגעגע?
"השאלה הזאת עושה לי תחושה של חוסר נעימות כי אני לא רוצה להתגעגע ולהסתובב עם חמיצות שאני רוצה משהו שהיה ונגמר".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"על מה לא? אני נורא אוהב להעביר את הכסף שלי לאחרים, בעיקר על טיולים, בגדים, אוכל טוב ופינוקים. קצת חייתי כמו ילד בחנות ממתקים שאומר למוכר 'תרשום לי' ולאחרונה היתה לי יועצת כלכלית כדי שאני אפסיק. אמרתי למטפלת שלי 'חיים פעם אחת', אז היא אמרה 'בגלל שחיים פעם אחת, צריך לתכנן את זה נכון'".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“אם היה אפשר אז את התהליך הזה של ההתבגרות, זה חרא פטנט. הייתי רוצה לעצור את הַזִּקְנָה. שהמוח יתבגר ויתפתח, אבל פיזית להישאר עם אותן יכולות ולהיראות אותו הדבר".
על מה יש לך רגשות אשם?
"כשאמא שלי חלתה בסרטן הייתי נוסע אליה לבנימינה לקחת אותה לטיפולים בתל השומר. היינו נוסעים לבד באוטו ולא שאלתי אותה איך היא ישנה בלילה, אילו מחשבות יש לה, אם היא חושבת על המוות. היינו נוסעים והייתי שותק או מדבר איתה על דברים אחרים חוץ מהמחלה עצמה. זה מעיק עליי. הייתי רוצה לשמוע אותה ולדעת אם היא פחדה. אני מתגעגע אליה".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"זה לא רק שלי, אבל אני משקיע בזה שנהיה משפחה תומכת ומקשיבה, עם ערבות הדדית. משפחה מבחינתי זה ערך עליון ואני רוצה שהבנות שלי ירצו להיות תמיד בקשר איתי, ואני איתן. שנהיה גוש אחד, משפחה טובה".
מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"את כולם מפחיד הסוף אבל אחרי 7 באוקטובר התערערה המחשבה שהבית זה מקום מוגן. צריך לשמור על הבית הזה שאנחנו חיים בו וצריך לחיות בשלום בית ולדעת שהמקום הזה לא מובן מאליו ושאנחנו צריכים לשמור עלינו גם מעצמנו וגם מהסביבה. ואינשאללה, יהיה פה שלום בשכונה הזאת. אני חייב להאמין בזה, אני לא רוצה לחשוב שנחיה על חרבנו כל הזמן".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
“יש משהו פריבילגי בלהיות שחקן. אתה עולה לבמה ולא נמצא במחשבות שלך, והזמן נעצר. העבודה הזאת זורקת אותי למקום מפלט. אני משלב את העבודה עם הפסקות. בכל הזדמנות אני מנסה לראות איפה אני נח. כמו מתאגרף שנותן אגרוף והולך אחורה, אני מחפש את המקומות שאני זז אחורה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אני בתקופה שאני מרגיש מלא, אבל מתערבב פה האישי עם הלאומי וחסר לי שקט באזור הזה. חסרה לי התקווה, משהו שיאותת שהדברים ילכו למקום טוב. וחסרים לי מנהיגים שייקחו אותנו למקומות טובים".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הסקרנות שלי. המקצוע שלי זה ארגז חול, ואני כמו ילד שמשחק בו, ועדיין הארגז הזה מספק אותי ואני שנים מסנן אותו ואוסף ממנו זהב, כדימוי".
מה היצירה שהכי השפיעה עליך?
“יש הרבה אבל ישר קופץ לי 'המלון של פולטי' שראיתי איזה 20 פעם לפני שהתחלתי ללמוד משחק. ג'ון קליז היה הראשון שממנו הבנתי שאפשר לשחק בצורה כל כך מופרעת".
אם לא היית שחקן מה היית עושה?
"הייתי פוליטיקאי. לא יודע אם הייתי שורד את הסחלה אבל הייתי רוצה להשפיע ולעשות טוב. כשאומרים פוליטיקאי, ישר יש קונוטציה שלילית של מישהו שקרן ולא אמין, אבל יש אנשים טובים בפוליטיקה. איזנקוט הוא דוגמה למישהו שהייתי רוצה שינהיג אותנו. יש בו משהו ששבה את לבי, בלי כל הפוזות, החליפות, האוונטה, השקרים והמניפולציות".
דב נבון
גיל: 64
• מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: נשוי לאמנית נטע הררי נבון + 2 בנות
• שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה. זוכה פרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית שחקן משנה על תפקידו כטיטינסקי בסדרה "קופה ראשית" בכאן 11. בימים אלה משחק בהצגה החדשה "בעלה של אשתי" מבית התיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי
