אבי סבח: "הציורים מבטאים מצב נפשי שאני סוחב כילד בצפון המופגז"
אבי סבח: "הציורים מבטאים מצב נפשי שאני סוחב כילד בצפון המופגז"
הזיכרון הראשון של הצייר המוערך אבי סבח כילד במעלות הוא פיצוץ ובניין בוער. גם אחרי שעבר לפורטוגל והחל לעבוד עם צבעי מים, הוא מציג בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב נופים של אש ותמרות עשן. אבל, הוא אומר, "אחרי החורבן חייבת להגיע איזו בריאה"
כבר חמש שנים שאבי סבח, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי מבטיח, חי ועובד מחוץ לישראל, בעיר העתיקה קוימברה שבפורטוגל. סבח, בן 47, יליד מעלות־תרשיחא ובוגר בצלאל שכעת גם מרצה במוסד, הרבה להציג במוזיאונים וגלריות בישראל, וידוע בעבודותיו שמפתיעות ברגישות חומרית לא שגרתית. כמי שחשב בצעירותו לעסוק בכימיה, כללה האמנות שלו בעבר התנסויות כימיות בחומרים שעבד בהם, וחלק מיצירותיו לא שרדו בשל כך. סבח נהג להתעלל בעבודותיו: לטגן, לשרוף, לזפת ואף לקבור אותן. בכך העניק להן ממד של שרידים מסתוריים, שמסגירים עקבות של אלימות ואימה.
גם ״נוטה להישכח״ — תערוכתו החדשה והמרשימה במוזיאון תל אביב באוצרות דלית מתתיהו — מפתיעה מאוד, אבל הפעם בשל השינוי העמוק שחל בעבודותיו, בין היתר בהשפעת העתקת מגוריו לאירופה. עשרות הציורים שבתערוכה, שנוצרו בשלוש השנים האחרונות, עשויים הפעם בקפדנות וירטואוזית של צבעי מים על נייר בלבד, בטכניקה כמעט קלאסית.
עם זאת, האלימות והאימה שמתחת לפני השטח, שליוו את עבודותיו של סבח, פעפעו גם לציוריו החדשים, שרבים מהם מכונסים תחת השם המסתורי ״המעשן הגדול״: למרות השימוש בצבעי מים עדינים ושקופים, יש בהם דווקא המון אש, והם מתארים נופי חורבן סוריאליסטיים וקודרים, שערפל, חזיזים ותמרות עשן מציפים אותם, על רקע נופים הרריים מסתוריים, איברי גוף ופסוקים בעברית שמתגלגלים ביניהם.
"חלק קטן מהציורים נעשו אחרי 7 באוקטובר, אבל הם בעיקר קשורים לאירועים מאוד אישיים ואינטימיים, לזיכרונות ילדות שלי"
ייתכן שעבור הצופים הישראלים בנופים השרופים וההרוסים יראו בהם, באופן כמעט מובן מאליו, הדים לאימי המלחמה הנוכחית. אבל מרביתם נוצרו הרבה קודם, אולי באופן נבואי.
״עזבנו את ישראל ב־2019 בנסיבות משפחתיות־מקצועיות", הוא מספר בריאיון מפורטוגל. "בת זוגי, שעוסקת בחקר המוח, קיבלה הזדמנות לעשות פוסט דוקטורט בקוימברה, שנמצאת בה האוניברסיטה העתיקה ביותר באירופה. איך שהתמקמנו פרצו הקורונה והסגרים שבעקבותיה. הבנתי שאני חייב לנסות משהו אחר באמנות, כי הסגרים אילצו אותי לעבוד מהבית ולא מהסטודיו, ופתאום לא יכולתי לפתוח מדללים נדיפים ורעילים, כשיש שני ילדים קטנים בבית״.
לכן עברת לעבוד בצבעי מים?
״זה היה חיבור אינטואיטיבי, שקשור גם למפגש עם אירופה. בפורטוגל הכל קשור למים. היא הרבה יותר רטובה מישראל, המים כאן בכל מקום: בנהרות מסביב, בבאר בחצר, במעיינות ובגשמים. האוויר כאן רווי במים, ולעתים נוחת ערפל כבד מאוד. הבנתי שאני רוצה לנסות לעבוד בצבעי מים, ומהר מאוד מה שהתחיל כאילוץ הפך פתאום לעיקרון".
כשהוא נשאל על עבודותיו החדשות, הוא אומר: ״אני מצייר ומציע לראות בנופים, שחלקם מבוססים על פורטוגל, משהו שבין חורבן לבראשית. אחרי החורבן חייבת להגיע איזו בריאה, יש איזה תפר בין הרס מוחלט לבריאה, וחוץ ממים בפורטוגל יש כאן גם הרבה שריפות. זה נכון שחלק קטן מהציורים נעשו גם אחרי 7 באוקטובר, אבל הם בעיקר קשורים לאירועים מאוד אישיים ואינטימיים, לזיכרונות ילדות ולמצבי תודעה ונפש שאני סוחב. אני מדבר על מצב מהותי שנחרת בי כשהייתי ילד בצפון הארץ: נולדתי במעלות לתוך מלחמה, וגם כיום היא מופגזת ונהרג שם אדם. זה היה מאוד מעצב לגדול בגיל 5-4 לתוך מלחמת לבנון הראשונה. היינו הרבה זמן במקלטים, ואחד הזיכרונות החזקים שלי, ממש הזיכרון הראשון, זה בניין בוער. אני זוכר את השריפה מסביב ואת העשן והאש. גם בתערוכות קודמות שלי בישראל יצאתי מנקודת המוצא הזאת — הדימוי של פיצוץ ובניין בוער".
ומיהו המעשן הגדול, שהעניק את שמו לסדרת העבודות הגדולה בתערוכה?
״זו הדמות של אבא שלי, מתוך אותו זיכרון ראשון כילד של פיצוץ טיל במעלות. אבא שלי לקח אותי על הכתפיים וראיתי את הבניין הזה כשאני על הכתפיים שלו. הוא גם מעשן כבד, זה ממש מה שמגדיר אותו. הייתי מסתכל כל הזמן על העשן שיוצא לו מהאף, ומכאן הגיעו האירועים האטמוספריים הבראשיתיים האלה שבציורים, כמו העבודה המרכזית — 'חרון אף'. המעשן הגדול הוא מין דימוי גדול כזה של מישהו שהוא בין אל זועם וכועס, לבין איש שסתם מעשן סיגריה בין שגרה לשגרה".
אתה חי ויוצר בפורטוגל ומלמד במחלקה לאמנות בבצלאל. איך זה עובד, ועוד בתקופת מלחמה?
״אני חי על הקו ובשני המקומות מבחינתי. אני עדיין אמן ישראלי שעובד בפורטוגל, עוד לא עשיתי את המעבר המלא לכאן ולא בטוח שאעשה. אנחנו מדברים בבית בעברית על ישראל ואני חושב בעברית. גם בציורים יש הרבה עברית, כתובים בהם כל מיני דברים: לפעמים זה כתוב בענפים, לפעמים בתוך האודים המעשנים ולפעמים בעננים. הציורים האלו מציירים את המקום, הוא נוכח בהם. אבל אני כבר כן חש את התלישות הזאת, לא לגמרי שייך לכאן וכבר מאוד מנותק מישראל״.
