הפסל זוהר גוטסמן: "אני מייצר נבואת זעם עכשווית מחומרים של פעם"
הפסל זוהר גוטסמן: "אני מייצר נבואת זעם עכשווית מחומרים של פעם"
לראשונה בתולדותיו מארח אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל תערוכה עכשווית של הפסל עם בובות ענק של נחום־תקום בין ממצאי התקופה הכנענית או כיסא של מטוס קרב באמצע אולם המוקדש לממלכת יהודה. "העבודות שלי הן סוג של הפרעות שמקיימות דיאלוג עם העבר"
זוהר גוטסמן הוא אחד הפסלים הבודדים בישראל שאפשר לכנות בעל מלאכה, שלמד בבצלאל ואחר כך התמקצע בצרפת ובאיטליה, כמעט תוצר פרה-היסטורי בעידן העכשווי, שבו אמנים שולחים סקיצה או קובץ במייל ומקבלים פסל מן המוכן מסין או ממדפסת תלת־ ממד. על כן נראה שאין מתאים ממנו להתארח בתערוכה העכשווית הראשונה שמקיים אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל.
בתערוכה שקרויה "שכבה מופרעת" ואצרו סאלי הפטל נוה וטלי שרביט, מציב גוטסמן שבעה פסלים בחללים השונים, שמתייחסים לתצוגה הקיימת, מנהלים איתה דיאלוג, ושואפים להציע קריאה חדשה של התצוגה שבדומה לשם התערוכה, משבשת ומפריעה לרצף הזמן הליניארי שהתצוגה בנויה לפיו. התערוכה מסירה את החיץ בין תקופות, תכנים ושיטות עבודה, ושואפת להרחיב את גבולות השיח על ארכיאולוגיה, היסטוריה ותולדות האמנות.
גוטסמן תופס את האגף הארכיאולוגי כראשית הפיסול בארץ ישראל, כלומר החיבור שלו הוא לאו דווקא לנמרוד הכנעני של יצחק דנציגר, הניצב בגאווה במקום המרכזי ביותר במוזיאון - בדרך לתצוגת הקבע של האמנות הישראלית - אלא לאותם בעלי מלאכה עתיקים, אנונימיים, שגרעו באבן ובשיש וגילפו בעץ, בשנהב ובשיניים (למשל של היפופוטם), את עשרות אלפי הפריטים השונים המספרים את סיפור התרבות שנוצרה פה במשך 1.4 מיליון שנה. ״בעצם זה הקאנון האמנותי והארכיאולוגי של ישראל״, אומר גוטסמן. ״בסופו של דבר אלו גם פסלים המספרים את התפתחות הפיסול בארץ ובעולם, וזה לא משנה אם זה נוצר לפני מיליון שנה״.
מבחינת גוטסמן התערוכה הזו, שעליה התחיל לעבוד לפני שש שנים, היא הגשמה של חלום. ״הכרתי את העבודות עוד הרבה לפני שהגעתי לעבוד פה, עוד כשהייתי סטודנט לאמנות ולארכיאולוגיה באוניברסיטת באר שבע״, הוא מספר. ״בשנה הראשונה למדתי שני מבואות בעלי אותו שם, שעסקו בציור פיסול ואדריכלות של יוון העתיקה, אבל עם תכנים מעולמות אחרים לגמרי. הדו־קוטביות הזאת עניינה אותי. אחר כך עברתי ללמוד בבצלאל אבל אף פעם לא שכחתי את הארכיאולוגיה, ועכשיו אני חוזר ומשלב שתי אהבות״.
בארץ זו אמנם הפעם הראשונה שאמן עכשווי "מורשה" לחדור לקודש הקודשים של המוזיאון הלאומי, אך בחו״ל תערוכות כאלה - המתערבות בתצוגה היסטורית קיימת - הן כמעט דבר שבשגרה.
עם זאת, השונות בתערוכה זו היא באופן שבו גוטסמן מתערב במה שקיים ובשפתו, ומצליח להיטמע בשפה ובאקלים של כל תקופה ותקופה, להשתמש בחומריה ובה בעת לשמור על ממד עכשווי. לדוגמה: צמד פסלי נחום־תקום נהדרים, עשויים אבן בזלת, בדמות אותה בובת משחק עקשנית, שלא מוכנה לשכב, משתלבים היטב בתצוגת אולם ארץ כנען (תקופת הברונזה, 3500־1200 לפנה״ס). ״הם מעוטרים בדגמים וסמלים השאולים מייצוגי האלים והאלות ומפריטים טקסיים אחרים באולם, ששימשו בפולחן הדתי שהיה נהוג בכנען", נכתב בקטלוג. יחד עם זאת, שלא כמוהם, יש בהם ממד עכשווי ומשחקי, ופן מאיים הטמון בתנועת המטוטלת הזו, שעלולה לנפץ את אחת מוויטרינות התצוגה בכל רגע (לא באמת, הם מקובעים).
״אני אוהב להתחבר לַפַסָל הכנעני שחצב באבן״, אומר גוטסמן. ״לנסות להיכנס רגע לתוך הראש שלו ומשם בחזרה לראש שלי, להבין מה אני רוצה, למה התחברתי אליו, מה מעניין אותי, ומעל כל זה עולות שאלות פיסוליות, של טכניקות עתיקות בחומר עתיק״.
אולי עוד 100 שנה הפסלים שלך יהפכו להיות ממצאים ארכיאולוגיים?
"זה נע על הציר, אבל בדרך כלל ארכיאולוגים מחפשים את מה שלא שונה. הם יחפשו את הממוצע של הפיסול של המאה ה־21 ומבחינה סטטיסטית אפשר לראות בפיסול של היום יותר אסמבלאז׳ים או חפצים מן המוכן. העבודות שלי מצטטות ומדברות עם העבר. הן סוג של הפרעה. כמו שם התערוכה המתייחס למצב שקורה לעיתים באתר ארכאולוגי, שבו פריטים משכבה היסטורית אחת מתגלים בשכבה היסטורית אחרת ועלולים לשבש את הפענוח״.
אחת העבודות המונומנטליות אך המאוד אישיות שלו היא זו הניצבת בכניסה לאולם - תבליט מאבן גיר ששוקל טון וחצי ובו מפוסלת דמות הלמאסו (יצור על־טבעי מגונן בעל גוף פר או אריה מכונף וראש אדם). בעבר הועברו תבליטים אלו לארמון על ידי המוני סבלים. בתבליט של גוטסמן הדמות נגררת על ידי סבל אחד וזאת בזמן שהפסל כולו מוצב על עגלת שינוע. ״פעולת החציבה של הפסל היא סיזיפית, שוברת את הגב, עוד מכה ועוד מכה״, הוא אומר. ״אני מקנה לעשייה הזאת איזו משמעות, כמו האדם הקטן שמנסה לסחוב את הפסל הגדול. אבל אפשר לגרור אותו בשנייה אחת בעגלת השינוע. כך שבו־זמנית אני בעצם מבטל את הקניית המשמעות לדבר הזה, לאמנות, לפיסול עצמו״.
הדיאלוג האישי והפוליטי שאותו מנהל גוטסמן עם העבר וההווה נוכח גם בממד הביקורתי. אמנם זו ביקורת שיכולה בקלות לחמוק מעיני הצופה, ובל נשכח - זהו מוזיאון לאומי - ויחד עם זאת, אפשר לאתר אותה במבט משתהה. למשל, בעבודה ״הם״: ארבעה תבליטים מאבן חול המוצגים באולם "מוסלמים וצלבנים" (בין המאות 750־1516 לספירה) מופיעים תיאורים גרוטסקיים המתייחסים להפצת מחלות, שוד, תקיפה וחטיפת תינוקות. ״העבודה מציבה מראה שמשקפת את קולות ההסתה וההדרה המתעצמים בעידן של לאומנות גואה, והם חזקים ומסוכנים כמו אז כן כיום״, נכתב בקטלוג. נשמע מוכר?
״ביטויים של אנטישמיות וגזענות תמיד עניינו אותי״, אומר גוטסמן. ״בכל עבודה אני מנסה לחשוף פן אנושי עמוק ושנאת זרים, שנאת האחר, זה משהו שטבוע עמוק בתוכנו. בגלל שזה נושא מאוד רגיש, עברנו עם האוצרת של התקופה הצלבנית על הטקסט וניסחנו את זה כמו שצריך, כי זה בעצם הלב של מלחמות הדת״.
העבודה הביקורתית ביותר בתערוכה, ״המפלט האחרון״, שאינה נטמעת ואינה משתלבת בסביבתה, היא כיסא המפלט של מטוס קרב 35־F המגולף בעץ וניצב באמצע אולם ישראל בימי התנ״ך (תקופת הברזל והתקופות הבבלית והפרסית' 1200־332 לפנה"ס) ורומז, כפי שנכתב בקטלוג על "פוטנציאל החורבן וההרס הטמונים בהשגת השלטון באמצעים כוחניים, ועל הסכנה שבעת משבר או קריסה יצילו השליטים את עצמם ואת המקורבים אליהם בלבד".
הכיסא מפוסל בעץ ומעוטר בשיבוצי לוחיות עצם מגולפות, והוא הגרסה העכשווית של גוטסמן לכס המלכות העתיק, שהיה סמל למעמדו הרם ולכוחו הבלתי מעורער של השליט. ״כוח ושלטון, שררה ושחיתות, ניכרים בכס המלכות, שאותו המרתי בכיסא מפלט של אחד מכלי המשחית המתקדמים בעולם. אני חוזר ומייצר נבואת זעם עכשווית, מחומרים של פעם, ומה יותר בסיסי מלהציב את זה במרכז חדר שהוא מלכות יהודה?״.
