"שאלו אותי: באמת יכולה להיות פה דיקטטורה? עניתי: תקראו במחזה"
"שאלו אותי: באמת יכולה להיות פה דיקטטורה? עניתי: תקראו במחזה"
הבמאי אילן רונן מעלה עתה בהבימה את "לאופולד־שטאט", המחזה שכתב המחזאי הבריטי המהולל טום סטופארד שמבוסס על קורות משפחתו עד השואה ואחריה. "המחזה שואל איך ואיפה יהודי צריך לחיות", אומר רונן ומודה שלחדר החזרות נכנסה גם רוח ההפיכה המשטרית. "היו רגעים ששחקנים פרצו בבכי"
"מת הדגל של מה שהיינו פעם: יהודים ליברלים. הפשיזם במרחק צעד". המשפט הזה לא נאמר על ידי מובילי המחאה בקפלן בשבת האחרונה, אלא הוא חלק מדיאלוג בין שתי דמויות במחזה "לאופולד־שטאט" מאת טום סטופארד שעולה בימים אלה בתיאטרון הבימה בבימויו של אילן רונן. השנה היא 1924 ואחת הדמויות מתגייסת למאבק בתנועה הפשיסטית באוסטריה.
המחזה מתרחש בווינה ונקרא על שם הרובע היהודי בעיר. הוא מגולל את קורותיה של משפחה יהודית אחת, חלקה מתבוללת, מ־1899 ועד 1955, דרך רגעים של שמחה וחגים, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, השואה - שמוחקת כמעט את כל המשפחה, וקורות השרידים עשר שנים אחריה.
2 צפייה בגלריה
מימין: טום סטופארד מחבר המחזה ונורמן עיסא שמגלם את הדמות הראשית. השאלות שמעלה ההצגה חלחלו לחדר החזרות
(צילום: ASTRID STAWIARZ/AFP רודי רובינשטיין)
סטופארד, יהודי בריטי שנולד בשם טומאש שטרויסלר בצ'כיה לפני 85 שנה, הוא אחד המחזאים החשובים של המאות ה־20 וה־21, בן דורם של הרולד פינטר, סמואל בקט ואדוארד אלבי, יש המכתירים אותו כמחזאי הבריטי הטוב ביותר מאז שייקספיר. הוא כתב, בין השאר, את המחזה המופתי "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" והיה שותף לכתיבת הסרט זוכה האוסקר "שייקספיר מאוהב". כשמחזה חדש שלו עולה לבמות זה תמיד מעורר עניין ותשומת לב, על אחת כמה וכמה כשהוא כותב לראשונה בהשראת ההכרה המאוחרת שלו בשורשיו היהודיים.
"לאופולד־שטאט" עלתה לראשונה בלונדון בתקופת הקורונה ולפני כמה חודשים הגיעה לברודוויי ומוצגת שם בהצלחה רבה. אבל נדמה שכאן אצלנו, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מקבל משמעות מיוחדת. החזרות להצגה החלו עוד לפני הניסיונות להפיכה משטרית, אך העלאתה בימים אלה רלבנטית מתמיד, או כפי שאומר מנכ"ל התיאטרון נעם סמל: "עם התקרבותם של עננים שחורים של פוליטיקה שעלולים לגרום סבל לאוכלוסיות חלשות, כפי שהיו היהודים באירופה".
לדברי במאי ההצגה אילן רונן, "יש למחזה הזה חשיבות רבה כי סטופארד לראשונה נוגע בסיפור היהודי שלו. יש אנשים ששנים לא ידעו שיש לו רקע יהודי. זה לא מחזה אוטוביוגרפי מובהק אבל יש בו אלמנטים רבים בהשראת הסיפור שלו. ערב הפלישה לצ'כיה ב־1938 ברחו הוריו משם, ואביו נהרג. הוא התגלגל עם אמו להודו, שם התאהבה אמו בקצין בריטי גוי. הוא ידע שהוא יהודי אבל אמו לא שיתפה אותו בסיפור המשפחתי".
בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפר סטופארד: "לא באמת התעניינתי בעברי. לא הייתי מספיק סקרן. הסתכלתי רק לכיוון אחד: קדימה". ב־1993, כשהיה כבר מחזאי נודע בשנות ה־50 לחייו, יצרה איתו קשר קרובת משפחה מגרמניה וסיפרה לו על הסבים, הסבתות, הדודים והדודות שלו שנספו באושוויץ ובמחנות אחרים. "הייתי המום. חייתי חיים שלמים. לא יכולתי לשנות את זה רטרואקטיבית אפילו במחשבותיי. זה לא היה כמו התחלה חדשה. המשכתי להיות אותו אדם".
בגיל 83, אחרי קריאת חומרים ועדויות מאושוויץ, החל לכתוב את "לאופולד־שטאט" והחליט למקם אותו בווינה, העיר התרבותית של פרויד, קלימט ומאהלר. כשרונן קיבל את ההצעה לביים אותו הוא לא היסס. "זו הייתה הצעה מרגשת ומאתגרת. זה אחד המחזות החשובים שעלו לאחרונה בעולם והתחברתי אליו גם בהיבט האישי. אבא שלי יליד וינה, בן של סוחר, בדומה לדמות שנורמן עיסא מגלם במחזה - אח בכור לשישה אחים ואחיות שהלך ללמוד משפטים כדי לנהל את העסק המשפחתי.
2 צפייה בגלריה
מתוך "לאופולד־שטאט". "יש למחזה הזה חשיבות רבה כי סטופארד לראשונה נוגע בסיפור היהודי שלו. יש אנשים ששנים לא ידעו שיש לו רקע יהודי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
אך למורת רוחו של סבי הוא הצטרף לתנועה הציונית וב־1936 סחב אחריו את אחיו לארץ והתיישבו במספר קיבוצים. בזכות זה המשפחה שלי ניצלה מהאירועים שהתרחשו כמה שנים אחר כך באוסטריה, להבדיל מהמשפחה במחזה. אני מרגיש שאני מצדיע לאבא שלי".
25 שחקנים, בהם נורמן עיסא, אסנת פישמן, בן יוסיפוביץ', רוני מרחבי, ריקי בליך, אלכס קרול, טטיאנה קנליס אולייר, דוית גביש, הגר טישמן ומיקי פלג (וכן חמישה ילדים), מגוללים את סיפור המשפחה תוך קפיצות בזמן מערב חג המולד ב־1899 כשחלקם התבוללו, לשנת 1924, אחרי תבוסת האימפריה האוסטרו־הונגרית במלחמת העולם הראשונה, לשנת 1938, ערב פלישת הנאצים לאוסטריה, אז חלקם מתלבטים אם לברוח או להישאר ועד 1955 כשנותרו שלושה שרידים אחרי המלחמה.
אך ניסיונות ההפיכה המשטרית של ישראל 2023 גם חלחלו אל חדר החזרות. "היו ימים שהיו פרצי בכי של אנשים. גם הטקסטים של סטופארד קשים ולא תמיד נוחים, הם מאוד מפולפלים ותיאטרוניים. במסגרת החזרות עלו גם סיפורים אישיים של השחקנים וגם הסיפור שלי, המבוגר בחבורה. אני והמדינה נהיה השנה בני 75. אחת השחקניות שאלה אותי: 'מה יהיה, אילן? באמת יכולה להיות פה דיקטטורה? ועניתי לה: 'הנה, את קוראת פה בטקסט של סטופארד מה קרה לאוסטריה'".
המחזה נוגע בשאלת הזהות היהודית, אומר רונן, "איך ואיפה היהודי צריך לחיות את חייו. בתקופת החזרות התחילה פה בהלה לאן המדינה הזאת הולכת, שאין לדעת מה יהיה. דודה שלי אומרת עד היום: 'אתם חושבים שאתם מבינים מה היה אבל אי אפשר היה לדעת. בדיעבד אתם שואלים: 'למה נשארתם?’. תמיד היה קשה ליהודים אז חשבנו שאולי יהיה עוד קצת קשה אבל אף אחד לא דמיין את השואה'. אחרי הקורונה הבנו ששום דבר בחיים לא בטוח. אנשים שואלים היום למה הם נשארו לחיות פה וזה אבסורד, ההורים שלי באו לפה כי לא היה להם מקום אחר, ומזל שכך. אבל אם ישראל עומדת להפוך למין דיקטטורה משיחית־דתית, אני מבין למה עולות השאלות וזה מורכב".
את שאלות הזהות המורכבות רונן מכיר אישית מהבית. שני ילדיו חיים בחו"ל. בתו הבמאית והמחזאית יעל רונן נסעה לפני עשור לברלין עם בן זוגה אז השחקן יוסף סוויד ומצליחה שם מאוד תחום התיאטרון. בנו מיכאל למד בלונדון, עבר לברלין וכיום חי בלוס אנג'לס עם בת זוגו הגרמנייה. "אצלנו בבית זה מקנן כבר הרבה זמן מצד הילדים. נכון שאלה הנסיבות שהביאו אותם לחיות בחוץ - לימודים, עבודה, בני זוג - אבל היו להם גם ביקורת על מה שקורה כאן ותחושה שיש כאן רוב הולך ומצטבר שמושך לכיוונים לא דמוקרטיים. יעלי אומרת שהיא לקחה את החינוך שלי לשוויון ברצינות".
רונן מספר שאצל סטופארד נבע המחזה גם מחשש שהאנטישמיות בעולם חוזרת, מה שהופך את המצב למורכב יותר. "אתה שואל את עצמך איך קרה שעוד פעם אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של לנדוד? ויש לי על זה כל הזמן שיחות עם הילדים. אני אומר להם: 'תסתכלו לצדדים, אני יודע שקשה פה, אבל בסופו של דבר הבית שלכם פה, אז צריך להיות ערניים’. עם כל הביקורת שיש על המקום הזה, לפחות שהמאבק יהיה פה. שלנו - עדיף מאשר ליפול עוד פעם על איזה מטורף שיתחיל לרדוף יהודים.
“לפני כמה שנים חשבנו בהבימה לעשות שיתוף פעולה עם הנשיונל תיאטר הבריטי. המנהל אז, ניקולס הייטנר היהודי, והמחזאי דיוויד הר, שמאלני שהיה נשוי ליהודייה, ביקשו לפגוש אנשים, כולל הסופר דויד גרוסמן. הם שאלו אותו איך הוא ממשיך לחיות במדינה שמתנהגת כך לערבים. הוא הסביר שזו שפתו, המקום שנולד בו והבן שלו קבור פה. הוא שאל: 'מה הייתם עושים אם ישראל לא הייתה קיימת?'. אז הייטנר היה מזועזע ואמר: 'לא, מה פתאום, אנחנו צריכים את המקום הזה כי זה עדיין המקום הכי בטוח - אם יקרה משהו’. וזה מה שאני אומר לילדים כל הזמן".
