ללַבֵּד את האובדן
ללַבֵּד את האובדן
בתערוכה "כרבולית" מציג ליאב מזרחי שמיכת טלאים שמורכבת ממודעות אבל מלֶבֶד, ומזמין את המבקרים להוסיף מודעות שילבדו בעצמם: "זו עבודה על הזדהות ואחדות"
"מאז מאי 1991 אני תקוע באותו היום, היום שבו אמא שלי נפטרה", אומר האמן ליאב מזרחי, שהיה בן 13 כשזה קרה. "זה הווה מתמשך של 30 שנה". רק עכשיו הוא מעבד את זכרה בתערוכה "כרבולית", שתיפתח ב־2 בספטמבר בגלריה אלפרד בתל אביב (אוצרת: רויטל משעלי). מזרחי מציג בתערוכה מודעת אבל שהכין בטכניקה של ליבוד לפי מודעת האבל המקורית של אמו, לצד מודעות שהכינו עשרות אנשים שהוזמנו ומוזמנים ליצור בסדנה שמתקיימת בסטודיו שלו לקראת התערוכה. המודעות יחוברו לשמיכת טלאים אחת גדולה שתוצג בתערוכה.
הבחירה בלבד אינה מקרית כמובן. הלבד – עיבוד של צמר טבעי – הוא חומר גלם המשמש לשמירה על חום. באמצעות טכניקה של ליבוד רטוב, הלבד הופך לבד. הטכניקה קיימת כבר אלפי שנים וכמעט שלא השתנתה והיא שייכת למלאכות המסורתיות המכילות בתוכה מרכיבים מיסטיים — מדובר בפעולה שחוזרת על עצמה, ריטואלית, כמעט טקסית, פיזית ורוחנית גם יחד, מעייפת ומנחמת.
מבויס ועד גכטמן
אחד האמנים שמזוהה עם השימוש בלבד, כמקור ליצירה ולנחמה, הוא יוזף בויס הגרמני (שהשנה מלאו 100 שנה להולדתו). אצלו הלבד מוקם בהקשר ביוגרפי, מומצא כנראה: הוא נהג לספר על שבט של נוודים טטרים שמשו אותו מהריסות המטוס שאותו הטיס במלחמת העולם השנייה, עטפו את גופו המרוסק בשומן חיות ולבד וכך ניצל.
בויס, אחד האמנים שהשפיעו הכי הרבה על האמנות הישראלית של שנות השבעים, גם גרס כי אין הבדל בין האמנות לחיים וכל אחד יכול להיות אמן ועסק באמנות כסוג של ריפוי לחייו הטראומטיים — גרמני שנטל חלק בזוועות מלחמת העולם השנייה – וגם כמטאפורה לריפוי של גרמניה כולה.
"כרבולית" מתקשרת גם למודעת האבל המפורסמת ביותר באמנות הישראלית, זו שיצר גדעון גכטמן בשנות השבעים, הודיעה על מותו ופורסמה בעיתון "הארץ" ובאזור מגוריו בראשון לציון. מודעת אבל זו (שמזרחי ליבד אף אותה כחלק מהתערוכה) היתה חלק מעיסוקו האינטנסיבי של גכטמן במחלת הלב שלו. וכמו אצל בויס, העיסוק במוות נסב על הביוגרפיה של גכטמן, גופו והנצחתו ועיבוד של המוות העתיד לבוא.
ריפוי באמצעות הנצחה
ההנצחה הקהילתית של מזרחי מהדהדת פרויקט גדול ממדים אחר, שנוצר בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת: מיזם אמריקאי שבמסגרתו נתפרה שמיכת טלאים המציינת את חייהם של אנשים שמתו מאיידס. גם פה שימש הפרויקט כאקט של עיבוד אבל ובעיקר כסוג של הנצחה, אישית ופוליטית: באותה תקופה מרבית האנשים שנפטרו מהמחלה ומהמחלות הקשורות בה לא זכו לטקסי קבורה בשל סירובם של בתי לוויות ובתי עלמין לטפל בגופם מחשש (מוטעה) להידבק. כל שמיכה נוצרה בטכניקה ובסגנון שונה מעט, וכל השמיכות חוברו יחדיו למיצב גדול ממדים שהוצב בפעם הראשונה בשדרה המרכזית בוושינטגון ובפעם האחרונה ב־2004: תצוגה שכללה 1,000 ריבועים של נפטרים נוספים מהמחלה.
גם מזרחי מציע אמנות כדרך לריפוי, אך בניגוד לבויס, למשל, שהפך למעין אמן שמאן בעל מעמד וכוח – מזרחי, מחנך לאמנות, מציע מעשה קהילתי, עשייה משותפת, כמעט כמו קבוצת תמיכה.
"בזמן הליבוד אני מציע גם שיחה של העלאת זיכרונות וניחום", הוא אומר. "התערוכה בנויה על עבודה פרטית ועבודה קבוצתית, על המוות האישי והמוות הקהילתי, על הזדהות ועל אחדות".
