הסדרה "פאלם רויאל" - הגוצ'י הלא נכון
הסדרה "פאלם רויאל" - הגוצ'י הלא נכון
הסדרה "פאלם רויאל" מצטרפת לז'אנר שונאים את העשירים. היא עושה זאת בחן, ועם טוויסט פמיניסטי
הכל כל כך יפה ב"פאלם רויאל": הבגדים, הבתים, הגינות, הריהוט, הקוביות בבטן של ריקי מרטין, שמגלם מלצר ונער בריכה. גם את הפתיח של הסדרה לא מתחשק לזרז. הסדרה החדשה של אפל TV פלוס מספרת על מקסין דלאקורט־סימונס, שעל אף שמה הוואספי למהדרין, היא אאוטסיידרית לחבורת הנשים במועדון היוקרתי הגזעני, ואיכשהו גם השוביניסטי, של פאלם ספרינגס, שאליו היא כל כך רוצה להשתייך. הנשים (חבורה של שחקניות מהממות) לא רוצות בנוכחותה, גם אם היא מאוד משתדלת למענן. הן מזהות שהיא לא משלהן, שהיא לא גלויה עד הסוף, ובעיקר שתיק הגוצ'י שלה מיושן.
אם זה נשמע מוכר, זה משום שהסדרה החדשה הזאת שייכת לגל של סדרות ותופעה תרבותית שלמה שגורסת ש"העשירים הם פויה", במיוחד העשירות. הבולטת בהן היתה "הלוטוס הלבן" של מייק ווייט, ואיתה "יורשים" וגם סרטים כמו "התפריט", "משולש העצבות" ו"רצח כתוב היטב". כעת הניבה התופעה עוד כמה סדרות חדשות, כמו "מוות ופרטים נוספים" עם מנדי פטנקין בדיסני, "אויבות: קפוטה נגד הנשים" (אומנם עם גלריה של שחקניות נהדרות כנעמי ווטס, דיאן ליין וקלואי סוויני, אך לא הרבה יותר מזה) וכעת "פאלם רויאל", שגם היא כולה סטייל וסקנדל, עם קאדר של שחקניות בגיל מסוים כמו לורה דרן (שגם "שקרים קטנים גדולים", שבה שיחקה, היא חלק ממגמת צרות של עשירות), אליסון ג'אני ("הבית הלבן"), קרול ברנט, הקומיקאית האמריקאית בת ה־90(!), וקריסטן וויג, שחקנית קומית המוכרת בעיקר מ"סטרדיי נייט לייב" בתור מקסין דלאקורט־סימונס — שהיא הכוכבת של הסדרה, תרתי משמע.
בדיוק כמו העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", גם "פאלם רויאל" מתחילה עם גופה במצולות הים. שלא כמו בסדרה ההיא, ב"פאלם רויאל" לא צריך לחכות עד סוף העונה כדי לדעת מי מתה, יודעים מההתחלה שזו מקסין. מה שלא יודעים זה איך היא הגיעה לשם, בידי מי ולמה. אבל אפשר לנחש. בדברי הקריינות אומרת דמותה: "כל מה שרציתי זה להיות שייכת, להיות מישהי בעולם הזה. אבל תמיד יש קאץ' כשמישהי רוצה להיות מישהי — והקאץ' הוא כל האחרים".
האובססיה של הוליווד עם עושר כמובן לא חדשה. היא גם לא רק הוליוודית. זה החלום האמריקאי. לא פעם נענשים בדרך להגשימו. מקסין סימונס היא סוג של גטסבי הגדולה או הגרסה הנשית של הכישרון של מר ריפלי, בערך. משלושת הפרקים הראשונים מתוך העשרה של הסדרה של אייב סילוויה ("בשבילי אתם מתים"), שעלו כבר בשירות הסטרימינג, אפשר ללמוד כי נשות המעמד העליון השבע הזה יושבות על כיסאות בריכה יוקרתיים, אבל מתנדנדים. בכל רגע נשקפת סכנה שייפלו מהם וממעדן. לכן הן מתבצרות, ננעלות. הסיכוי להכניס מישהי שאין לה קבלות ושמצליחה להיכנס לעמוד הראשי של מדור הרכילות המקומי רק בדרכי מרמה, הוא קלוש.
יש בה גם קו עלילתי פמיניסטי במוצהר, המובא על ידי קבוצת נשים מקבילה, מגוונת והיפית, שבראשה לינדה (לורה דרן, שכמו קריסן וויג היא מפיקה של הסדרה), שמקדמת את הזכות של נשים לעשות הפלה, נושא שנהיה חשוב שוב בארצות הברית של היום. הסדרה עוסקת במעמדות ובחלום האמריקאי, ובזכות של נשים להתקדם בתוך אלה. זה נושא מעניין, השחקניות מעולות, הלוק נהדר, והרצון להשתייך למועדון שלא חפץ בך ברור. מה שלא לגמרי מובן הוא האם נשב ונחכה בכל שבוע לפרק חדש כדי לגלות מה קורה באופרת הסבון המעושרת הזאת? נראה לי שכן, אבל לא בכסיסת ציפורניים. מקסין והחברה המניקוריסטית שלה מלמדות שלפעמים חבל על הלק.
